בס"ד
ניגוב לדבר שטיבולו במשקה
מקורות ונימוקים:
א). הסתפקתי כיצד יש להורות לענין דברים שטיבולם במשקה, האם ראוי יותר לנגבם או ליטול ידיו ללא ברכה, ואבאר בית הספק, דהנה מחד אם יטול ידיו ירוויח מצווה של נטילת ידיים ואע"ג שאין זה מצווה חיובית, אך מאידך שמא עדיף לנגבם מכיון שבנטילה זו מכניס ראשו בין מחלוקת הפוסקים עצומה האם יש לברך על הנטילה של דברים שטיבולם במשקה, נמצא שעושה מצווה ללא ברכה.
ואפתח בדברי התוס' בפסחים (דף קטו. ד"ה כל שטיבולו) שכתבו, שהנטילה אינה משום קדושה ונקיות אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחילה, ובימינו שאין אנו נזהרים מלטמאות עצמנו ומלאכול אוכלים טמאים, אין צריך לאותה נטילה והמברך על נטילה זו ה"ז ברכה לבטלה. וכ"כ המרדכי (שם אות לד), והטור (סי' תעג) בשם מהר"ם מרוטנבורק והגאונים שהאידנא אין צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה, וכ"כ בעל העיטור ור' ירוחם (נתיב טז סוף ח"ו). אך מאידך דעת הרא"ש (חולין פרק כל הבשר סי' י') שיש חיוב נטילה ויש לברך על נטילה זו ומשום סרך תרומה. וכתב מרן הב"י שכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ו מהל' ברכות הלכה א') שמברכים על נטילה זו. ובב"י (סי' קסד) כתב כן גם בשם הרשב"א. וכתב מרן הב"י דמכיון שיש מחלוקת בדבר, יטול ידיו אך לענין ברכה יש לחוש מלברך וכן הוא בשו"ע (סי' קנח סעי' ד').
ב). והנה לכאו' יש להוכיח לנד"ד מדברי הטור (סי' תעג) שלאחר שהביא פלוגתת הפוסקים בענין ברכה על דבר שטיבולו במשקה בליל פסח, כתב שהרוצה לצאת ידי ספק יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר, כגון שיסך רגליו וישפשף. (וכבר העיר מרן הב"י סי' קנח שאותו תיקון אינו אלא לפוסקים דס"ל שלאחר עשיית צרכיו צריך לברך על נטילת ידיים, אבל לדידן ליתא לההוא תיקון, וע"כ יטול ללא ברכה). ומשמע מדבריו, שראוי לכתחילה להסתלק מן הספק הנז', ודווקא בליל פסח שאין לו ברירה לפי שתיקנו נטילה לפיכך כתבו תקנה זו, אבל בשאר ימות השנה שאינו חייב ליטול ידיו, העצה הפשוטה כדי לא להיכנס לפלוגתא דרבוותא לנגב הפרי ודיו. ואפשר שלפיכך כתב השו"ע (סי' קנח ס"ד) אם אוכל דבר שטיבולו במשקה וכו' "ולא נתנגב" צריך נטילה ללא ברכה. להורות שלכתחילה טוב לנגבו. ולם קצת יש לדחות, דשאני התם שמצא הטור תקנה שמועילה בכדי לא לבטל המצווה, אבל באופן שתתבטל המצווה לגמרי שמא עדיף לעשות המצווה אף שמכניס עצמו לספק ברכות. והכי משמע טפי מדברי הפוסקים, שהרי לא מצינו שהזהירו שיש לנגב הפירות והאוכלים שטיבולם במשקה, ואם כן היה ראוי מן הדין, הוי ליה להשמיענו.
ג). ובמצווה חיובית לית דין צריך בשש, דיכניס עצמו לידי חיוב המצווה אף שמכניס עצמו לספק בברכה ומחמת הספק אנו מונעים אותו מלברך על המצווה, כדמצינו במקומות רבים, וגמ' מפורשת היא בסוכה (דף מז.) לענין אנשי חו"ל ביום שמיני עצרת דהוא ספק שביעי דמיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן, ובשו"ע (סי' תרסח ס"א), ואפילו בבין השמשות של יום ז' כמבואר שם באחרונים. כי קמבעיא לי במצווה קיומית כבנד"ד, ומההיא דהשו"ע (יו"ד סי' שלא סעיף לב) גבי המדבר ואינו שומע וערום ושכור שלא יתרמו, אין להוכיח כנגד זה, דשאני התם שיש אחר שיתרום ולא תתבטל המצווה, שאין המצווה מוטלת על גופו.
ולכאו' יש להוכיח מדברי הב"י והשו"ע (סימן יד ס"ב) גבי הטיל ישראל ציציות בבגד ללא כוונה, שנחלקו הראשונים אם ציצית זו כשרה, ודעת הרמב"ם להכשיר ומספק כשאין לו ציציות אחרות, יתעטף בציצית ולא יברך. הרי שעדיף להכניס עצמו בידיים לספק מצווה (שהרי לדעת החולקים לא מקיים בציצית זו מצווה) גם במקום שנכנס עי"ז לספק בברכה ועי"ז נמנע מלברך וגם במצווה קיומית. אלא שאם כנים הדברים צ"ע ממ"ש הט"ז (סי' תקפא סק"ב) והמ"ב (סק"ו) להעיר גבי החזנים המתעטפים בלילה בציצית כדי לומר סליחות שמכניסים עצמם לספק ברכות לפי שדעת הרא"ש שכסות המיוחדת ליום חייבת בציצית ולמה יכניסו ראשם לעשות מצווה בספק ברכות, וע"כ כתבו שיקחו טלית מחבריהם ויתכוונו שלא לקנותו ובזה לכו"ע פטורים מציצית ולא עוברים כלום. ולכאו' מוכח מדבריהם שעדיף להפקיע מצווה (הרי לדעת הרא"ש איכא מצווה בכסות יום אף בלילה) מלעשות מצווה ללא ברכה.
אולם נראה דיש לחלק, דהיכא שוודאי איכא חיוב מצווה לכו"ע אלא שהספק הוא אם מקיים בבגד זה את המצווה, בכה"ג יש להכניס עצמו לספק במצווה אף שנכנס עי"ז גם לספק בברכה ולא יברך, ולפיכך בטלית שודאי איכא מצווה ללבוש טלית, אלא שהספק הוא בטלית זו ששזרה שלא לשמה אם מקיים בה המצווה, בכה"ג יכניס עצמו לספק במצווה אף שיימנע מלברך, אבל בנידון הט"ז והמ"ב שהספק אם יש כלל מצווה ציצית בלילה בכסות לילה המיוחדת ליום, שלדעת הרמב"ם אין כלל חיוב, א"כ אל יכניס עצמו לספק חיוב בכה"ג לפי שמתעטף ללא ברכה.
ואם כנים הדברים, בנד"ד שספק אם כלל יש חיוב נטילה שלפי דעת התוס' הנז' ומהר"ם מרטנבורק ועוד, ס"ל דליכא כלל חיוב נטילה בזמן הזה, ועי' מג"א (סי' קנח סק"ח) בשם הלחם חמודות שהעולם לא נהגו ליטול ויש להם ע"מ שיסמכו, ואף שאנו בדידן מורים כדעת מרן ז"ל ליטול על מאכלים שטיבולם במשקה, מ"מ סו"ס מידי פלוגתא לא נפקינן, וא"כ לכאו' אם יכול לצאת מן הספק ולנגב הפירות הכי עדיף טפי מלעשות המצווה בספק ללא בברכה ואין בכך משום מפקיע עצמו מן המצווה שהרי עושה זאת כדי להינצל מן הספק. ומדברי מרן השו"ע (סי' תקפט סעי' ו') דמותר לתקוע לנשים אך אין לברך להם, אין ראיה כלל, דהתם לכו"ע אינן מחויבות במצוות עשה שהזמן גרמא אף מדרבנן, אלא שיש להם קצת מצווה לשמוע התקיעה, וע"כ אין זה נחשב שמכניסים עצמם לספק ברכה בגלל דעת ר"ת. ובחפשי בזה, מצאתי בירחון "יתד המאיר" (קובץ 186) שכתב הר' ניסן כהן בשם הגר"י יוסף שליט"א שהשיב לו כדברנו שטוב שינגב הפירות ולא יטול ושכן שמע מאביו מרן הגר"ע זצוק"ל שעדיף לנגב מאשר ליטול ולהיכנס לספק ברכות.
