מקורות ונימוקים:
כתב הרמ"א בהגהתו לשו"ע או"ח סימן תקפ"א סעיף א' בזה"ל:
וידקדקו לחזור אחר שליח צבור היותר הגון והיותר גדול בתורה ומעשים שאפשר למצוא, שיתפלל סליחות וימים נוראים. ושיהא בן שלשים שנים, גם שיהא נשוי. מיהו כל ישראל כשרים הם, רק שיהיה מרוצה לקהל; אבל אם מתפלל בחזקה, אין עונין אחריו אמן. וכן צריך שיוציא כל אדם בתפלתו; ואם יהיה לו שונא ומכוין שלא להוציאו, גם אוהביו אינם יוצאים בתפלתו, ע"כ.
מבואר בדברי הרמ"א, כי אמנם יש עניין לכתחילה למצוא שליח ציבור נשוי ובן יותר משלושים שנה, אמנם אין זה אלא לכתחילה, אך מעיקר הדין כל ישראל כשרים הם.
דבר נוסף מבואר בדברי הרמ"א, שלעיכובא הוא שיהיה השליח ציבור מרוצה לקהל, כי אם מתפלל הוא בחזקה ללא הסכמת הקהל, אין עונים אחריו אמן!!!
בביאור המעלה בשליח ציבור שהוא בן שלושים שנה, כתב הכל בו וכן הגר"א בביאורו שהוא נלמד מעבודת הלווים, שמגיל עשרים וחמש שנה למדו את העבודה, ובגיל שלושים החלו לעבוד בבית המקדש. טעם נוסף כתב הכל בו שהוא מפני שגיל שלושים הוא חצי ימי הזקנה, ואז לבו נשבר ונדכה יותר מבחור צעיר.
ובמשנה ברורה הביא לב' הטעמים בזה"ל:
שיהא בן שלשים – שאז ראוי בן לוי לעבודה, ותפלה הוא כנגד עבודה, וגם שאז לבו נשבר ונדכה.
אמנם נראה שאין עניין זה שייך אלא בשליח ציבור המוציא את הרבים ידי חובתם, אולם סומך או אדם המסייע בתפילה כגון שקורא את תפילת הפרנסה בקול וכדו', כיון שאינו מוציא את הרבים ידי חובתם, אין צורך שיהיה בו המעלות הללו.
למרות האמור, כל אדם הממונה על הציבור מוכרח שיהיה מקול על הציבור, כפי שכתב הרמ"א בדבריו שם "רק שיהיה מרוצה לקהל".
כן כתב גם השולחן ערוך או"ח סימן נ"ג בנוגע למעלות הנדרשות בשליח ציבור קבוע, בזה"ל:
ש"ץ, צריך שיהיה הגון. ואיזהו הגון, שיהא ריקן מעבירות, ושלא יצא עליו שם רע אפילו בילדותו, ושיהיה עניו 'ומרוצה לעם', ויש לו נעימה וקולו ערב ורגיל לקרות תורה נביאים וכתובים.
טעם החשיבות שיהיה השליח ציבור מרוצה על הקהל, משום שהתפילה היא במקום קרבן, והשליח ציבור הוא כדוגמת הכהן המקריב את קרבן הציבור לפני ה', לכן אין אדם יכול להיות שליח הציבור להקריב קרבנם שלא מדעתם ורצונם.
אכן גם סומך או מסייע בתפילה, כיון שמשמש הציבור הוא, צריך שיהיה מקובל ורצוי על הציבור כאמור.
