מקורות
הנה מצינו שניתן לכפר ולהקל מעל עונשם של המתים, כמ”ש התוס’ בסוטה דף י’ ע”ב שע”י תפילה ניתן להקל עונש המת ולהוציאו מגיהינום. וכ”כ רבינו בחיי (סוף פרשת שופטים), “כפר לעמך ישראל דרשו בפסיקתא, אלו החיים שמתכפרים בממונם, אשר פדית אלו המתים שמתכפרין בממון החיים”. וכ”כ הרוקח (הל’ יוה”כ סימן רי”ז ד”ה ומה) אודות מה שפוסקים צדקה עבור המתים ביוה”כ, שאם אותו המת בחיים היה נותן צדקה, וכן אם היה עני אותו המת אך לבו בטוב והיה נותן אם היה לו, אז תועיל לו קצת, כי החי יכול לבקש להקל דין המת כדוד על אבשלום, וכר’ יוחנן על אחר שאמר לכשאמות אפסיק עשן מקברו. והובאו דבריו להלכה בב”י (או”ח ס”ס תרכ”א), ובשו”ע (שם ס”ו), שנהגו לידור צדקות ביוה”כ בעד המתים, וכתב הרמ”א ומזכירין נשמותיהם, דהמתים ג”כ יש להם כפרה ביוה”כ. ובב”י (ס”ס רפ”ד) הביא דברי שיבולי הלקט (סי’ פ”א) כפר לעמך ישראל אלו החיים, אשר פדית אלו המתים. מכאן שהמתים צריכים כפרה, שמצוה להניח צדקה עבור המתים. וכ”כ עוד הרמ”א (יו”ד ס”ס רמ”ט וע”ע סי’ שע”ו ס”ד).
ולפי”ז הוא הדין כשהחי מקבל ע”ע ייסורים, שייך להקל מעונשו של המת, לא מבעיא בן על אביו, דברא מזכה אבא ממילא, ובודאי כוחו גדול להועיל לאביו, אלא אפי’ כל אדם, כמו שמצינו לעניין צדקה ותפילה על המתים, והדברים מפורשים בב”י (או”ח ס”ס רפ”ד) שכ’ שהעולם סמכו ליתן צדקות ולהתפלל בעד המתים, ממ”ש בגמרא קידושין (לא:), אומר הרי אני כפרת משכבו תוך י”ב חודש, “שמע מינה דמתכפרים המתים בחיים בגופם והוא הדין בממונם”. ומבואר בב”י שלמד מזה לכל אדם ולאו דוקא בן על אביו.
ברם רב שרירא גאון (תשובות הגאונים קושטא רע”ו) כתב שלזכות את הנפטר למתן שכר אין ביד אדם כל עיקר, ואין מעלתו וגדולתו והנאתו מזיו השכינה אלא לפי מעשיו. אבל פורענות שחייב למקום כי עבר על המצוה, הרי היא כשאר עבירות ואין ביד אנוש להקל אותה ממנו בודאי. אבל אם יש צדיק אחד מבקש עליו רחמים, בין נתינת צדקה לעניים, אפשר שהקב”ה מיקל ממנו בזכות בעל הזכות. והביא תשובה זו הרשב”א (סוף ח”ז סי’ תקל”ט). וכ”כ בספר חסידים (סי’ תרי”א) שאילו אחרים נותנים בשביל המת בית מלא זהב לא יועיל, זה זוכה וזה נהנה אינו מועיל. כי אילו היה כן, מה הפסיד הרשע, הרי נהנה בעוה”ז ולעתיד יורש גן עדן בטורח של זה אם זכה. וכמו”כ עשה עבירה יכול החי בשבילו להתענות או להתפלל שימעטו פורענותו כנגד מה שהחי מקבל פורעניות וצדקה למעט פורעניות. ועוד כתב, דאם עשה הרשע גם מצוות, הרי שיכולה תפילת צדיק כאן בעולם להוציאו מגיהינום להכניסו למחיצתו המגיעה לו, אחר שעשה מצוות כשהיה חי, כשעושה העושה למענו מצוות או עינויים כנגד עבירותיו, וכפי שר’ מאיר הכניס את אחר בגיהינום (חגיגה טו:), ור’ יוחנן הוציאו מן הפורעניות, וכן שמואל את לוי (ברכות יח:). ובספר חסידים (סי’ תר”ד והלאה) והיא העתקת מגילת סתרים לרב ניסים גאון ושם (סימן תר”ה) כתב, מי שמת כשהוא רשע, אין דרך להתפלל עליו שיזכה עם הצדיקים, כי אותה תפילה אינה מועלת כלום, לפי ששכר שראוי לצדיקים אינו אלא הטורח והעסק שעשו וסבלו בעשיית המצוות, והתאפקו והתחזקו מעבירות. אבל מי שהלך אחר תאוותו להתעדן בעבירות, היאך יתכן שיהא לו חלק טוב, זה ודאי מבוטל ורחוק מן הדעת. ומי שהזכיר מחכמים ענין העתירה ובקשה על החוטא, לא אמרו אלא כדי להקל מעליו פורעניות בלבד. ויתכן שיעתיר אליו מי שהוא חשוב לפניי כדי להסיר מקצתו מעליו או כולו לפי חשיבות המעתיר, וכפי פורעניות של החוטא. הלא תראה מי שסבור להועיל על החוטא לא אמרו אלא יכולני לפטור את העולם מן הדין, ולא אמרו לזכות את החייב. ואין בעתירה שום שכר לרשע. עכ”ל.
