מקורות ונימוקים:
מחלוקת הראשונים – אם נדר חל על דבר שאסור מן התורה
נחלקו הראשונים האם נדר חל על דבר איסור, כגון אם אדם נדר שלא לאכול נבלות וטריפות וכדו'. האם חל הנדר וכעת ישנו גם איסור נדר על אכילת הנבילות והטריפות, או שמא לא חל כלל הנדר, כיון שאין איסור חל על איסור.
התוספות בשבועות דף כ': הביא שני דעות בזה, דעת רש"י שנדר חל על דבר איסור הן מדרבנן הן מדאורייתא, כדאמרינן בגמרא בשבועות כ"ה. שנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות. אולם דעת ר"י בנימוקו השני שם שהביא התוס', שכל הא דאיתא בגמרא שנדרים חלים על דברי מצווה היינו דווקא אם נדר לבטל מצוה, אולם אם נדר לשמור שלא לעבור על איסור, כגון שלא לאכול ביום כיפור או שלא לאכול נבילות וטריפות לא חל הנדר הואיל ואין איסור חל על איסור.
גם דעת הטור כדעת רש"י שנדר חל על דבר איסור, כפי שכתב להדיא הטור יורה דעה הלכות נדרים סימן רט"ו סעיף א', "נדר מדברים האסורים כגון נבלות וטרפות חל הנדר ואם אוכל מהן עובר משום בל יחל".
אולם מנגד דעת הרשב"א בתשובה שאין נדר חל על איסור תורה, כפי שכתב בשו"ת הרשב"א חלק ד' סימן ק"ט ד"ה ולעניין, הביאו הבית יוסף יו"ד סימן רט"ו, בזה"ל:
שהנדר חל דוקא במצות עשה, בין שיש בה עשה גרידא בין שיש עשה בקיומה ולא תעשה בביטולה, ואין הפרש בזה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא מעצמו, אבל על מצות לא תעשה דעלמא אינו חל בין בביטולו בין בקיומו, כיצד הרי שאמר אכילת נבלה עלי אין הנדר חל עליו, ואין בזה הפרש בין נדרים לשבועות והוא הדין לאיסור הבא מעצמו כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה וחזר ואמר ככר זה עלי אינו חייב אלא אחת דהיינו משום בל יחל דשבועה וכו'.
נדר שלא לחלל שבת – האם להלכה חל הנדר?
לעניין הלכה פסק השו"ע יו"ד סימן רט"ו סעיפים ה' – ו', בזה"ל:
הא דנדרים חלים על דבר מצוה, דוקא במצות עשה בין שיש בה עשה גרידא בין שיש עשה בקיומה ולא תעשה בביטולה, ואין הפרש בזה בין איסור הבא מאליו לאיסור הבא ע"י עצמו. אבל על מצות לא תעשה דעלמא, אינו חל בין בביטולו בין בקיומו. כיצד, הרי שאמר אכילת נבלה עלי, אין הנדר חל עליו, והוא הדין לאיסור הבא ע"י עצמו, כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זה, וחזר ואמר: ככר זה עלי, אינו חייב אלא אחת דהיינו משום בל יחל דשבועה.
וי"א שאם נדר מדברים האסורים, כגון נבלות וטריפות, חל הנדר ואם אוכל מהם עובר בלא יחל; אבל אם התפיס בהם דבר אחר, אינו נתפס, שאין דעתו אלא בעיקר האיסור דהוי ליה מתפיס בדבר האסור; אבל דבר שאסור מדרבנן, ואסרו עליו בלשון נדר והתפיס בו דבר אחר, נתפס בנדר ואסור.
מבואר בדברי השו"ע שהביא לשני הדעות להלכה, תחילה סתם כדברי התוספות והרשב"א שלא חל נדר על דבר איסור שאסור מן התורה, אולם בלשון וי"א הביא לשיטת רש"י והטור שנדר חל גם אם נדר לאסור על עצמו דבר איסור. וידוע שקיימ"ל להלכה דסתם ויש אומרים – הלכה מעיקר הדין כדעה שהביא השו"ע בסתם.
אמנם יעויין בדברי הש"ך שם יו"ד סימן רט"ו ס"ק י"ב שהביא לדברי הב"ח שפסק שהעיקר כדעת רש"י והטור שהנדר חל על דבר איסור. אולם הש"ך ציין לראיותיו של הרשב"א, שדחה לדברי רש"י והטור, אולם הביא שהר"ן ס"ל כדעת רש"י והטור.
עולה בידינו, כי נידון זה של נדר על דבר איסור, נתון הוא במחלוקת ראשונים גדולה ועצומה, מערכה לקראת מערכה, והשולחן ערוך סתם כדעת המקילים שאין הנדר חל על דבר איסור, אולם הביא בלשון ויש אומרים לדעת הראשונים הסוברים שנדר חל על דבר איסור. ודעת הב"ח שהעיקר כדעת היש אומרים הסוברים שחל נדר על דבר איסור. לכן אין ספק שיש לחשוש לחומרא לדעת האוסרים, אולם עיקר הדין כדעת הסתם שהביא השו"ע.
