מקורות ונימוקים:
מותר לקבל טובת הנאה מן הצדקה כל זמן שאינו מעכב הכסף אצלו ומונעו מן העניים
במשנה במסכת שקלים פרק ד’ משנה ג’ איתא, מותר שירי הלשכה מה היו עושין בהן לוקחין בהן יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש דברי רבי ישמעאל, רבי עקיבא אומר אין משתכרין משל הקדש ולא משל עניים.
טעם הדבר שאין משתכרין משל הקדש, ביאר הברטנורא וכן הוא בדברי הגמרא בכתובות ק”ו: דהיינו כדי שלא יארע שיזדמן לו עניים ולא יהיה לו מה ליתן להם.
מן האמור אנו למדים שמותר לתורם או לגבאי ליהנות מכספי הצדקה, כל זמן שאינו מעכבם אצלו ועושה בהם סחורה אלא הם זמינים ליתנם לעני אם יגיע.
כן פסקו השולחן ערוך והרמ”א יו”ד סימן רנ”ט סעיף א’, האומר סלע זו לצדקה, או שאומר הרי עלי סלע לצדקה, והפרישו, עד שלא בא ליד הגבאי יכול לשנותו, בין ללוותו לעצמו בין ללוותו לחבירו, ויפרע אחר תחתיו. משבא ליד גבאי, אסור ללוותו, בין לו בין לאחר בין לגבאי. ואם היה הנאה לעניים בעיכוב המעות ביד הגבאי, כדי לעשות לאחרים ליתן, הרי הגבאי מותר ללוותם ולפרעם. הגה: דאין הצדקה כהקדש, ומותר ליהנות ממנה. ואין נושאין ונותנין בצדקה העומדת לחלק לעניים, כי אם כסף בכסף וכיוצא בו, שמא יבאו עניים ולא יהיה להם מעות לחלק. אבל צדקה שאינה עומדת לחלק, רק הקרן יהא קיים ויאכלו הפירות, שרי. וכן נוהגין.
כמו כן למדו מכאן הפוסקים שמותר לתורם לתרום לגוף צדקה מסויים שמקבל ממנו טובת הנאה, כמו כרטיס הגרלה וכדו’, כפי שכתב בשו”ת אגרות משה או”ח חלק ד’ סימן ע”ו, וכפי שכתב בשו”ת שבט הלוי חלק ט’ סימן ר’ בזה”ל:
לדידי פשוט דמותר לקנות כרטיסי הגרלה של מוסדות חסד וצדקה, מקומות שמותר ליתן להם מעשר כספים עפ”י היסודות המבוארים ביו”ד סי’ רמ”ט ובפוסקים שם ובארתי מענינים אלה בשבט הלוי ח”ה סי’ קל”ג. ומה שעושה רווחים ע”י מעשר כספים הנה שנינו במשנתנו ריש פ”ד בשקלים רבי עקיבא אומר אין משתכרין לא בשל הקדש ולא בשל עניים ובכתובות ק”ו ע”ב בשל עניים מ”ט לא דלמא מתרמי להו עניים וליכא למיתבא להו ופסקה רמ”א להלכה ביו”ד סי’ רנ”ט סוס”י א’, וא”כ הכא דמעצם שיעור מעשר כספים לא מחסר כלום וכולו לצדקה או חסד וא”כ נופל הטעם של דילמא מתרמי עניים, דהא נתנו כבר לעניים, אלא שרוצה להנות שיעלה לו מזה ספק ריוח של לזכות בהגרלה ונתנו על מנת כך לא ראיתי בזה שום פגם.
כמו כן ראיתי בשו”ת אבקת רוכל סימן ג’ שכתב שהמעלה הראשונה בנתינת מעשר הכספים היא לקרוביו העניים בני תורה, כי טובת הנאה היא לבעלים, זה לשונו שם:
ואחר שכן הוא נאמר כי כמו שבתרומות ומתנות, טובת הנאתם לבעלים וראוי שישתדל ליתנם חציים או רובם לבעלי תורה וקרוביו העניים וכמו שאמר בחולין למחזיקי בתורת ה’ יש להם מנת ושאר המחזיקים כו’. ה”נ לענין המעשר לבעלי תורה הוא הטוב ועץ חיים היא למחזיקים בבעלי תורה העניים וכן בירושלמי ריש פרק בני העיר וז”ל ר’ חייא בר אבא אזל לתמן יהבי ליה פריטי למפלג ליתמי ולארמלתא נפק פלגינהו לרבנן עד א”צ להפריש אחרים תחתיהם ע”כ ומ”ג מייתי לה רפ’ דבתרא. א”כ אנו רואים אפי’ שהנותן הצדקה נתנה לחלקה ליתומים ולאלמנה חלקה רבי חייא לחכמים שלא מדע’ הנותן א”כ שכרו גדול וזהו הראשון.
גם אם עלול לקבל את הכסף בחזרה באיזו דרך של טובת הנאה, ככל שהנתינה היא לצדקה, והאפשרות שיקבל את הכסף בחזרה איננה חיוב אלא אפשרות ותלוי ברצון גוף הצדקה הדבר מותר.
נתינת מעות מעשר כספים קל יותר משאר כספי צדקה
עוד יש להדגיש שמעשר כספים דינו קל יותר משאר כספי צדקה, הואיל והרי יש אומרים שאין חיובו מן התורה ואפילו אינו מדרבנן אלא מנהגא, כפי שכתב הב”ח בסימן של”א סוף ס”ק י”ט. ואף הט”ז שחלק עליו שם ס”ל שאין חיובו מן התורה אלא מדרבנן.
כדעת הב”ח כתב המהרש”ל בהגהותיו לשו”ע סימן רמ”ט, וכ”כ המהרי”ל סימן נ”ד, ובכנה”ג יו”ד סימן רמ”ט, בשו”ת חתם סופר סימן רלא – רל”ב, ועוד.
לפיכך גם כתבו הפוסקים להקל בנתינת מעשר הכספים למטרות מצווה ולא דווקא למטרות צדקה, ומשו”כ גם יש להקל יותר בזכותו של התורם לבחור מטרת צדקה הראויה בעיניו, כל זמן שאיננו מעכב מעות העניים אצלו ונמנע מליתן את כספי הצדקה לנצרכים להם.
