מקורות ונימוקים:
מקור המנהג שלא לשמוע מוזיקה בימי ספירת העומר
הנה האיסור לשמוע מוזיקה בימי ספירת העומר לא הוזכר בדברי הגמרא או הראשונים, ואף לא הוזכר בדברי הטור או השולחן ערוך להלכה. [אמנם בספר לקט יושר כתב שרבו בעל תרומת הדשן לא היה אומר “אליהו הנביא” במוצאי שבתות שבימי הספירה, אולם דבריו לא הובאו להלכה].
מקור האיסור הוזכר לראשונה בדברי המגן אברהם או”ח סימן תצ”ג ס”ק א’ שכתב בזה”ל:
לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור, ונ”ל שאף מי שעשה שידוכים אסור לעשות ריקודין ומחולות, ע”כ.
כן הביא המשנה ברורה להלכה שם ס”ק ג’, וכן כתב בספר ערוך השולחן להלכה.
אמנם בדברי המגן אברהם הללו לא הוזכר איסור שמיעת נגינה ומוזיקה, אלא רק שלא לעשות ריקודין ומחולות ממש.
אכן בספר ערוך השולחן או”ח סימן תצ”ג סעיף ב’ כתב כי כ”ש הוא שאסור לזמר בכלי זמר. על פי דברי המגן אברהם הללו בצירוף דברי ערוך השולחן, נהגו עם ישראל קדושים בימי ספירת העומר, שלא לעשות ריקודין ומחולות, ושלא לשמוע כלי שיר שהוא כל שכן שמביא לכדי שמחה.
ובשו”ת שבט הלוי, חלק ח’ סימן רכ”ז כתב לעניין ימי בין המצרים, כי דין שמיעת מוזיקה מפטיפון או טייפ וכדו’ משאר האמצעים האלקטרוניים הקיימים כיום, דינו ככלי שיר.
ובזמננו שרוב ככל המוזיקה הנשמעת היא מוקלטת ונשמעת באמצעים אלקטרוניים, למרות שאיננה מוזיקה חיה ממש כפי שנשמע מכלי שיר, הואיל ובענייני מנהג עסקינן, בלי ספק בימינו המנהג הוא לאסור גם שמיעת מוזיקה גם בטייפ וברדיו וכדו’. ויש לשמור את המנהג.
שמיעת מוזיקה רגועה בימי ספירת העומר
אמנם בספר הליכות שלמה חלק ב’ פרק י”א סעיף י”ד כתב לסייג ולדייק מדברי המגן אברהם הנזכרים, שאין המנהג להימנע אלא משמיעת מוזיקה המביאה לכדי שמחה וריקודין ומחולות, אולם שמיעת מוזיקה רגועה המרוממת את האדם או מרגיעה אותו, ואיננה מביאה אותו לידי ריקוד ומחול, איננה אסורה.
מאידך גיסא, רוב הפוסקים כתבו לאסור גם שמיעת מוזיקה שקטה ורגועה, כפי המנהג הרווח כיום, ועלינו להתבונן מהו הטעם והסיבה לכך, שהרי כפי שהבאנו מקור המנהג הוא מדברי המגן אברהם, וזה לא נאמר אלא כלפי מוזיקה של ריקודין ומחולות ולא בנוגע לשירה שקטה ורגועה.
ביאור טעם המנהג שלא לשמוע אפילו מוזיקה רגועה
בעיון בדברי הפוסקים האוסרים גם שמיעת מוזיקה רגועה, נבחין כי טעם הדבר איננו על פי דברי המגן אברהם הנזכרים, אלא מטעם אחר. והיינו משום שהרי מעיקר הדין מאז חורבן בית המקדש גזרו חכמים שלא לנגן בכלי שיר כלל, אפילו במשך כל השנה, כפי שפסק השו”ע או”ח סימן תק”ס סעיף ג’, שגזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם.
אלא שכתבו הפוסקים להתיר משום חלישות בני האדם כיום הנזקקים לכך,[1] אולם בימי הספירה ובימי בין המצרים, חזר הדבר לעיקר הדין שאסור לשמוע המוזיקה כלל.
לפיכך כיון שזהו טעם האיסור, אין הבדל בדבר בין מוזיקה של ריקודים ומחולות לבין מוזיקה רגילה. אלא כל מוזיקה שהיא בכלי נגינה אסורה ואין מותר אלא שירה בפה, כפי שכתב בשו”ת אגרות משה חלק א’ או”ח סימן קס”ו, שבימי ספירה יש לאסור בזמרא דמנא אף להמתירין, מטעם שחזר הדבר לעיקר הדין, וכן כתב עוד בחלק ד או”ח סימן כ”ד אות ד’.
כן מציינים גם בשם הגרי”ש אלישיב זצ”ל בספר אשרי האיש פרק ס”ה אות כ’, שבימי הספירה נהגו להחמיר לאסור שמיעת כלי זמר יותר מכל השנה, אף שאין זה מכוח דברי המגן אברהם, שהרי הוא לא עסק אלא בריקודין ומחולות, הוא משום שכל השנה נוהגים להקל ולהתיר שמיעת מוזיקה לרוב חולשת הדורות, אך בימי הספירה המנהג לאסור ולהחמיר כעיקר הדין, על כן אין לשמוע מוזיקה כלל, אפילו לא מוזיקה רגועה.
כן כתב גם בשו”ת יחווה דעת חלק ו’ סימן ל”ד, שלמרות שכל השנה יש על מה לסמוך בשמיעת כלי נגינה ושירה, גם לאחר חורבן בית המקדש, אולם בימי הספירה אין לשמוע מוזיקה ושירים המלווים בכלי נגינה, בשונה משאר ימות השנה שנוהגים להקל בזה. זה לשונו שם:
אולם נראה שכל זה בשאר ימות השנה, אבל בימי ספירת העומר, שמבואר בשלחן ערוך שמנהג כל ישראל שלא להסתפר ושלא לישא אשה בימים אלה מפני האבל על תלמידיו של רבי עקיבא שכולם מתו מפסח ועד פרוס עצרת, (כמבואר ביבמות סב:), וכן בימי בין המצרים, שהם משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שמנהג כל ישראל להתאבל בהם על חורבן בית המקדש, ולכן כתב המגן אברהם (סימן תצג סק”א, וסימן תקנא סק”י) שאסור לעשות ריקודים ומחולות בימים אלה. וכן כתבו האחרונים שם. לפיכך בודאי שאסור גם כן לשמוע בהם שירים עם כלי נגינה.
אמנם הגאון הרב שלמה זלמן אוייערבך סבור, שעל מה שיש לסמוך כל השנה לשמוע מוזיקה ניתן לסמוך גם בימי ספירת העומר, ולפיכך אין להימנע משמיעת מוזיקה, אלא אם כן היא מוזיקה המביאה לכדי ריקודין ומחולות או מכלי נגינה שהמגן אברהם אסר, אולם מוזיקה שקטה ורגועה מותרת.
דעה נוספת מצאנו בפוסקים, לחלק בין ימי בין המצרים לימי ספירת העומר, שדווקא בימי בין המצרים יש להחמיר שלא לשמוע מוזיקה כלל, כיון שימי בין המצרים הם ימי אבלות על חורבן בית המקדש, מטעם זה בימים אלו נהגו לחזור לעיקר הדין שאין לשמוע מוזיקה לאחר חורבן בית המקדש. אולם בימי הספירה אין בהם דין אבלות על החורבן, אלא רק עניין מיעוט שמחה לאור פטירת תלמידי רבי עקיבא, לפיכך אין המנהג לחזור לעיקר הדין, אלא להימנע מריקודין ומחולות או שירים המביאים לכך בלבד.
לעניין הלכה, מאחר והוא דבר התלוי במנהג, כמדומה שהמנהג הרווח כיום הוא שלא לשמוע מוזיקה כלל הן מוזיקה שקטה הן מוזיקה רגועה.
אמנם במקום צורך נפשי או רגשי, לאנשים חלושים הנצרכים לשמיעת מוזיקה, הסכימו הפוסקים שניתן להקל ולסמוך על דעת הגאון הרב שלמה זלמן אוייערבך שאין להחמיר בימי הספירה אלא כדעת המגן אברהם במוזיקה המביאה לידי שמחה ריקודין ומחולות, ולא במוזיקת רגש נעימה ושקטה.
כמו כן לגבי ערוצי הרדיו הדתיים, יש שכתבו להתיר להם לסמוך על דברי הגאון הרב שלמה זלמן אויערבך זצ”ל בהליכות שלמה, כפי שכתב בשו”ת שואלין ודורשין (ח”ד סימן לז) להתיר שמיעת מוזיקה חסידית שקטה ורגועה בערוצי הרדיו הדתי. אולם לעניין זה כתבו לצרף טעם היתר חשוב, שלא יבואו אנשים לחפש מוזיקה בערוצי רדיו שאינם כשרים, ולא יגיעו לכדי שמיעת שירים שאינם ראויים.
[1] וכידוע חכמי האשכנזים גזרו בירושלים בשנת תרכ”ה עקב מגיפה נוראה שהפילה חללים רבים, לשוב ולהקפיד שלא לנגן בירושלים בכלי שיר בחתונות אלא אך ורק בכלי נגינה אחד ולא יותר. כפי שכתב בשו”ת שלמת חיים להגרי”ח זוננפלד חלק ד’ סימן כ”א.
