מקורות ונימוקים:
המתעניין במקח ללא מטרה לקנותו הוא אונאת דברים
משנה בבא מציעא דף נ”ח:
כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח.
ובגמרא שם איתא, תנו רבנן לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הכתוב מדבר אתה אומר באונאת דברים או אינו אלא באונאת ממון כשהוא אומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך הרי אונאת ממון אמור הא מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו באונאת דברים הא כיצד אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה אם היו יסורין באין עליו אם היו חלאים באין עליו או שהיה מקבר את בניו אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד אם היו חמרים מבקשין תבואה ממנו לא יאמר להם לכו אצל פלוני שהוא מוכר תבואה ויודע בו שלא מכר מעולם רבי יהודה אומר אף לא יתלה עיניו על המקח בשעה שאין לו דמים שהרי הדבר מסור ללב וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך, ע”כ.
מבואר בדברי הגמרא שאסור לו לאדם להתעניין במקח שאינו חפץ לרכוש אותו, ואין לו להטריח את המוכר להתעסק עמו למכירת חפץ זה אם איננו מתכוון לרכוש אותו ממנו.
כן נפסק גם להלכה, כפי שכתב השולחן ערוך חו”מ סימן רכ”ח סעיף ד’ בזה”ל:
כיצד הוא אונאת דברים, לא יאמר: בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה, והוא אינו רוצה לקנותו.
העושה כן חייב בתשלום הוצאות המשלוח מדינא דגרמי
מלבד האמור, הרי ברוב המקרים, הרוכש ומחזיר את המוצר, אף איננו סופג את עלויות המשלוח, אם כן ברכישה על מנת להחזיר, הקונה גורם שיוציאו למענו הוצאות משלוח לריק, אך ורק במטרה שהוא יוכל למדוד את הנעלים, וזה ודאי המוכרים אינם מעוניינים ואינם מסכימים, ונמצא שגורם להם נזק והפסד, וחייב לשלם על כך מדינא דגרמי, ככל שהוא גורם לזה במכוון, ללא מטרה לרכוש את הנעלים בשום אופן.
כפי שכתב הרמב”ם בהלכות זכיה ומתנה פרק ו’ הלכה כ”ד בזה”ל:
הורו רבותי שאם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשין ולחזנין וכיוצא בהן ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בה משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון וכל הגורם לאבד ממון חבירו משלם, והוא שיהיו לו עדים כמה הוציא שאין זה נשבע ונוטל.
ואע”פ שהראב”ד במקום חלק עליו וס”ל דאינו חייב, הרי דברי הרמב”ם נפסקו להלכה, כפי שפסק השו”ע אבן העזר סימן נ’ סעיף ג’ בזה”ל:
חזרה היא בה, חוזר הכל, ואפילו המאכל והמשקה נותנת דמיו בזול, דהיינו שאם היו דמי המאכל והמשקה ששה, משלמת ארבעה. ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא בהם, ועשה כדרך שעושים כל העם, וחזרה בו, משלמת הכל, שהרי גרמה לו לאבד ממון; והוא שיהיה לו עדים כמה הוציא.
ויעויין באור שמח ובאבן האזל על הרמב”ם שכתבו לבאר שהחיוב בתשלומים לדעת הרמב”ם הינם מדינא דגרמי, ושעת חזרתה של האישה היא שעת הנזק, הואיל ובשעה זאת יורד הכסף לטמיון.
