מקורות ונימוקים:
דין מאכלות אסורות שאינם ראויים למאכל אדם
מן התורה מאכלות אסורות שאינן ראויים למאכל אדם אינן אסורים, כפי שדרשה הגמרא בעבודה זרה ס”ז: “לא תאכל כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה” כל הראוי לגר למאכל גר אסור באיסור נבלה ומאכלות אסורות, ומה שאינו ראוי לגר איננו אסור.
אמנם נחלקו הראשונים האם מדרבנן ישנו איסור למרות שנפגם המאכל מאכילת אדם, שכן בנוגע לחמץ נוקשה בפסח נחלקו הרא”ש והר”ן האם מותר לאוכלו בפסח, דעת הר”ן שמותר, ואילו הרא”ש אוסר מדין “אחשביה”, כלומר משום שבאכילתו מחשיב הוא את האיסור.
ולהלכה פסק השו”ע באורח חיים סימן תמ”ב סעיף ט’ לאסור אכילת חמץ נוקשה בפסח, וביאר שם המשנה ברורה ס”ק מ”ג, דהיינו משום אחשביה.
כעין זה מצאנו בנוגע למאכלות אסורות בדברי הרמב”ם, שכתב בזה”ל: “עירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור”. וידוע כי כאשר הרמב”ם כותב פטור, כוונתו שפטור מן התורה אולם אסור הוא מדרבנן.
האם חולה רשאי להתרפא במאכלות אסורות
למרות האמור כתב הרמב”ם בהלכות יסודי התורה פרק ה’ הלכה ח’ בזה”ל: “במה דברים אמורים שאין מתרפאין בשאר איסורים אלא במקום סכנה, בזמן שהן דרך הנאתן כגון שמאכילין את החולה שקצים ורמשים או חמץ בפסח או שמאכילין אותו ביוה”כ, אבל שלא דרך הנאתן כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה, או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם אסורי מאכל שהרי אין בהן הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה, חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שהן אסורים אפילו שלא דרך הנאתן, לפיכך אין מתרפאין מהן אפילו שלא דרך הנאתן אלא במקום סכנה”, ע”כ.
מבואר מדברי הרמב”ם כי אף במקום שאין סכנה ניתן לרפאות את החולה במאכלות אסורות כגון שקצים ורמשים, כאשר הוא שלא כדרך הנאתן דהיינו שאין להם טעם טוב אלא פגום, [למעט איסורי הנאה כגון חמץ בפסח או בשר וחלב וכלאי הכרם]. וכן פסק השולחן ערוך להלכה יו”ד סימן קנ”ה סעיף ג’.
חשוב לציין שהחולה עליו מדבר הרמב”ם איננו חולה שיש בו סכנה, כי הרי במקום סכנה מותר אף כדרך הנאתו כפי שכתב הרמב”ם. וכן ביאר בהדיא הרמ”א בדבריו על השולחן ערוך הנ”ל יו”ד סימן קנ”ה סעיף ג’, וכתב בהדיא מותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה, אפילו חולה שאין בו סכנה.
ועיין עוד בדברי הדרכי תשובה על יו”ד סימן ק”ג ס”ק ג’, שציין לדברי שו”ת זרע אברהם שכתב להתיר לשתות מרה של בהמה טמאה לרפואה לחולה שאין בו סכנה, מהטעם האמור לעיל, שמותר להתרפאות במאכלות אסורות שלא כדרך הנאתן.
והיה אף מקום לומר שאף לבריא מותר לקחת את תוסף התזונה הזה, שכן אין לומר בזה אחשביה, שהרי איננו לוקחו על מנת לאוכלו, אלא על מנת להתרפאות בו. וכן כתב החזון איש בהלכות פסח, שבכל מידי דרפואה לא אמרינן ביה אחשביה, ורשאי לבולעו בפסח ולא שייך בזה אחשביה כיון שדעתו על הסמים.
לפיכך למעשה אין מניעה לכל חולה אפילו שאין בו סכנה, ליטול תרופה או תוסף תזונה לריפוי מחלתו, אף שהיא עשויה מתערובת מאכלות אסורות. וזאת דווקא כאשר אין לה טעם טוב אלא טעמה פגום, כיון שבכך אין זה כדרך הנאתו ולא אסרו חז”ל את אכילתה באופן כזה.
אכן חשוב לסייג את האמור לכל מקום בו לא ניתן להשיג תרופה חליפית כשרה, הואיל וכתב הרשב”א בתשובה ח”ג סי’ רי”ד, שבכל מקום שניתן לרפאות מחלה שיש בה סכנה באמצעות תרופה כשרה, אין להתיר לרפאותה באיסור. ופסק הרמ”א את דבריו להלכה בהגהתו לשו”ע יו”ד סימן קנ”ה סעיף ג’, וכתב בזה”ל: אין מתירין שום דבר איסור לחולה, אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אף על פי שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר, מאחר שאין סכנה בדבר.
