מקורות ונימוקים:
מבדיקה שערכו מומחי כשרות, עלה בידם שאין חשש חמץ בטבליות ויאגרה בכל המינונים. כך ראיתי ברשימת התרופות לפסח של השנה – תשפ”ד, וכן של שנת תשפ”ג.
ככל הנראה בשנים עברו אכן הויאגרה לא הייתה כשרה לפסח, אולם השנה ראיתי שברשימת התרופות של הבד”צ העדה החרדית כתבו שהתרופה כשרה לפסח.
תרופה לבליעה שאין בה טעם ואינו ראויה לאכילה מותרת בפסח
חשוב לציין כי גם אם מסיבה כל שהיא יש בתרופה תערובת חמץ, ככל שאין בתרופה טעם טוב ואיננה טבליה למציצה אלא לבליעה, ניתן לקחתה בפסח ללא חשש, הואיל וכל חמץ שאינו ראוי למאכל אינו אסור אלא מדין ‘אחשביה’, וכבר כתבו הפוסקים שאין דין ‘אחשביה’ בלקיחת גלולה שלא בדרך אכילה.
כפי המבוא בגמרא בעבודה זרה דף ס”ז: שדורשים את הפסוק ‘לא תאכל כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה’, מאכל הראוי לגר לאכילה קרוי נבילה, אולם מאכל שאיננו ראוי למאכל הגר איננו קרוי נבילה ואין בו את איסור התורה לא תאכל כל נבילה.
וכפי שפסק השו”ע או”ח סימן תמ”ב סעיף ט’: חמץ שנתעפש קודם זמן איסורו ונפסל מאכילת הכלב, או ששרפו באש קודם זמנו ונחרך עד שאינו ראוי לכלב, או שייחדו לישיבה וטח אותו בטיט, מותר לקיימו בפסח.
יתירה מזאת כתב בשו”ת יחווה דעת חלק ב’ סימן ס”ב, להתיר כאשר נפסל מאכילת כלב, אף אם לאחר מכן השביח על ידי חומרים נוספים שנתנו בו. כן כתב בנוגע לנידון שימוש בפסח בחומצת לימון שמפיקים אותה מחיטים. וכתב שם שמאחר ולפני נתינת חומצת הגפרית בתרכובת נהפך הכל לעפר בעלמא ונפסל מאכילת הכלב, אין מקום לאסור גם לאחר נתינת חומצת הגפרית שנעשה על ידי כך חומצת לימון, ואף על פי שמבואר ביורה דעה (סימן קג סעיף ב), שדין נותן טעם לפגם מותר אינו אלא כשפוגם מתחילתו ועד סופו, אבל אם פוגם ולבסוף השביח אסור, אולם זהו כשמשביח מעצמו, אבל כשמשביח על ידי תערובת אין בזה איסור כלל.
דין ‘אחשביה’ אינו שייך אלא בדרך אכילה
למרות שלדעת הרא”ש אם האדם אוכל את החמץ שאינו ראוי לאכילה, כיון דאיהו קאכיל ליה אסור” והיינו מדין ‘אחשביה’.
וכן משמעות דברי הרמב”ם שכתב בזה”ל: “עירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך או לתוך קדרה של נבלה ואכלן כשהן מרין, או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור”. וידוע כי כאשר הרמב”ם כותב פטור, כוונתו שפטור מן התורה אולם אסור הוא מדרבנן.
וכ”כ המשנ”ב או”ח סימן תמ”ב ס”ק מ”ג בביאור דעת השולחן ערוך להלכה בסעיף ט’, שחמץ נוקשה מותר רק לקיימו בפסח אולם אסור לאוכלו, והיינו משום איסור אחשביה מדרבנן.
אכן אין הדברים אמורים אלא לעניין כשאוכלו כדרך אכילה, אולם אם נוטל תרופה למטרת ריפוי לא שייך בזה דין אחשביה, שהרי אינו מחשיבו כמאכל אלא נוטלו למטרת הריפוי שבו. כדמוכח מדברי תרומת הדשן שכתב שאין מניעה לסופר לכתוב בדיו חמץ אף שיכניס הקולמוס לפה, כיון שאין זה דרך אכילה לא שייך לומר על זה אחשביה. כפי שהוכיח בשו”ת אור לציון. בנוסף דעת החזון איש שאין שייך לומר אחשביה כאשר אוכל את החמץ בתערובת, ולא בפני עצמו.
כן כתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בשו”ת יחוה דעת חלק ב סימן ס’, כי אפילו לפי מה שמשמע מהאחרונים שאסור לאכול לכתחילה אפילו חמץ שנפסל מאכילת הכלב, מכל מקום על ידי תערובות שאר דברים מותר, דלא שייך אחשביה, שדעתו על הסמים המועילים לרפואה.
וכן ראיתי בתשובה מקיפה שכתב בעניין זה הרב אברהם דורי, שהביא ששאלו את מרן הרב עובדיה יוסף על נטילת ויאגרה בפסח שיש בו חשש של תערובת חמץ, וכתב להתיר ליטול תכשיר זה לכתחילה למי שנצרך לכך מהטעמים הנ”ל.
