מקורות ונימוקים:
טבעת נישואין על פי הקבלה
כתב הבן איש חי פרשת שופטים שנה ראשונה אות ח’ בזה”ל:
יש נוהגין לקדש בשלש מטבעות של זהב וכסף ונחושת, ונראה מצוה מן המובחר לקדש בטבעת כסף, ויש רמז נכון בטבעת כמ”ש בסה”ק מקבציאל ע”פ מ”ש רבינו האר”י ז”ל בשער טעמי המצות פרשת כי תצא, דע”י הקדושין שהאדם מקדש לאשתו נמשך אליה חד רוחא מכח רוחו של בעל, והוא בבחי’ אור מקיף מן רוחא דיליה, אח”כ בא עליה ביאה גמורה ויהיב בה חד רוחא בסוד אור פנימי בגווה מכח רוחא דיליה, ולכן צריך להקדים הקדושין דאין הרוח הפנימי נכנס בה עד שיכנס אור המקיף וכו’, ע”כ ע”ש, ולפ”ז בטבעת שהיא מקפת על האצבע יש בה רמז נכון לאור המקיף הניתן לה ע”י קדושין, ולכך הטבעת היא מצוה מן המובחר.
ומנהגינו לחקוק על הטבעת צורת ה’ והוא מנהג יפה, ופה עירנו בימים אלו נתפשט יותר המנהג הזה לקדש בטבעת, אך עדיין יש רבים שמקדשים בכסף וזהב שנותנו לידה, וכשמקדש בטבעת אין נוהגים לכרוך היד במטפחת וגם מצד זה נמצא שיש עדיפות בטבעת:
בטעם הדבר שיש עניין בטבעת כסף ולא זהב ראיתי שמציינים לדברי שו”ת שער שמעון אחד חלק ה’ יורה דעה סימן י”ח, דהיינו משום שהכסף מרמז על מדת החסד והרחמים, ואילו הזהב מורה על דין. וכן אותיות זהב הולכות ויורדות, קודם ז’ אחר כך יורד לה’ ואחר כך יורד לב’. אבל אותיות כסף הולכות ועולות, כ’ ואחר כך ס’ ואחר כך פ’, והוא לסימן טוב שהזוג ילך ויתקדם בבנין ביתם. וכן יש שכתבו שתהיה הטבעת עגולה מבפנים ומרובעת מבחוץ, וכן כתב בספר טעמי המנהגים.
אולם כל מנהגים אלו אינם מעיקר הדין אלא תוספת הידור למעוניינים לנהוג על פי ענייני הקבלה. כן ראיתי בספר ילקוט יוסף שובע שמחות א’ פרק ז’ הערה ט”ז, שציין כי מרן אאמו”ר שליט”א [הרב עובדיה יוסף זצ”ל] לא הקפיד בכל זה כלל, מלבד ההקפדה שלא תהיה אבן בטבעת.
לא לקדש בטבעת שיש בה אבן
כתב התוס’ בקידושין דף ט’. ד”ה והלכתא בזה”ל:
ואומר ר”ת דאתא לאשמועינן דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילין לטעות בו כל כך אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות שיש שאינם טובות אלא מעט ורגילים לטעות בהרבה יותר משוויים צריכי שומא משום דלא סמכה דעתה ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן, ע”כ.
כן פסק להלכה בשו”ע אבן העזר סימן ל”א סעיף ב’ בזה”ל:
י”א שאם קדשה בדבר שאין בקיאין בשומתן ופעמים טועים בהם הרבה, כגון אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהם, ואמר לה: התקדשי לי באבן זו ששווה נ’ זוז, צריך שומא, דלא סמכה דעתה. ויש מי שאומר שאפילו קידשה באבן סתם, ולא אמר לה ששווה נ’ זוז, צריכה שומא, ולכך נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן.
למדים אנו כי אין לקדש בטבעת שיש בה אבן כדי שלא תהיה האישה סבורה שהיא שווה הרבה בעוד באמת איננה שווה כן. אכן אם האישה יודעת את שווי הטבעת המדוייק כגון שהיא היית שותפה לרכישתה מעיקר הדין מותר לקדשה בזה, אולם אין לשנות מן המנהג שלא לקדש בטבעת שיש בה אבן.
טבעת נישואין שיש בה חריטה כשרה
למרות האמור בדברי התוספות והשולחן ערוך שלא לקדש בטבעת שיש בה אבן, בדברי הבן איש חי שהבאנו לעיל מבואר כי מנהגם היה לחרוט את האות ה’ על טבעת הנישואין, יתכן כי הדבר בא לסמל כי האות ה’ האחרונה בשם י-ה-ו-ה היא מסמלת את הנוקבא.
מבואר שבחריטה אין קפידא שמא תהא האישה סבורה שהטבעת שווה יותר מכפי שוויה, ואינו דומה לאבן יקרה בטבעת שהוא דבר שאין בקיאות בשומתן כי יש אבנים ששוות הרבה, אולם חריטה אין הבדלים גדולים בין עלויות החריטה ובדרך כלל הוא תשלום מועט על עצם פעולת החריטה, לפיכך אין זה נחשב כדבר שאין שומתו ידועה, ואין לחשוש שמא סבורה האישה שהטבעת שווה יותר משום כך.
להקפיד שלא תהיה חריטת אומנות בטבעת
אמנם ראיתי שיש מי שכתב לחלק שלא לקדש בטבעת שיש בה חריטה אומנותית של ציצין ופרחים, כי בסוגי חריטות אומנותיות שכאלו יתכן ותהא האישה סבורה שהטבעת שווה הרבה משום כך, בעוד האמת היא שאיננה שווה הרבה משום כך, והיינו משום שחריטה אומנותית אין שומתן ידועה ושייך בזה הטעם שאמרו הראשונים לגבי אבן יקרה בטבעת.
זה לשון שו”ת מאמר מרדכי כרך ב’ אורח חיים סימן כ”ב בעניין זה:
בענין טבעת קידושין שיש בה חריטה, לכאורה יש לחלק בין אם יש בה חריטות של ציצים ופרחים, כי לפי דברי התוס’ בקידושין (דף ט’ ע”א ד”ה והלכתא) שהטעם הוא משום שהיא לא יודעת מהו שווי האבן, א”כ גם בטבעת זהב לא נקדש כי אין היא יודעת מהו שווי הזהב, ושם הסבירו התוס’ מפני שיש בה אבנים טועה הרבה, ולפי”ז אין נ”מ אם הטבעת חרוטה או לאו, אבל אם היא באמת חרוטה בציצים ופרחים והיא חושבת שיש לזה ערך חשוב, א”כ הוי כאבנים שאין לקדש בהם מבלי שומא, אולם, כבר רש”י במח’ רבא ורב יוסף אם צריכים שומא או לא, הסביר (דף ז’ ע”ב ד”ה אי דאמר) שכאן איירי שהוא אמר לה התקדשי לי בחמישים זוז והרי אלו בדמיהם, ומשמע שאם אמר לה התקדשי בזה, ולא הזכיר שווי הוי מקודשת אליבא דכ”ע, וכן לשון סתם השו”ע (אה”ע בסי’ ל”א סעי’ א’ – ב’), ורק סברת י”א האחרונה שהיא סברת הר”ן לדעת ר”ת שאפילו לא אמר שוב חמישים אלא סתם יש בזה מחלוקת, עיין שם. עיין להרמב”ם (הל’ אישות פ”ז הל’ י”ח) ולתוס’ ר”י הזקן (קידושין דף ט’ ע”א ד”ה והלכתא) מ”ש לפרש את דברי הרמב”ם.
אבל בעוונות הרבים בזמננו שאנו רואים שהחתן והכלה הולכים יחד לחנות תכשיטים לבחור יחד את טבעת הנישואין, הרי שהכלה יודעת מראש כמה שווה הטבעת, א”כ אפילו בטבעת שהיא משובצת יהלומים, תהא מקודשת, מאחר והשומא כבר ידועה לה, ואין לומר שהיא חוששת שמא המוכר הטעה אותו או אותה, אלא שכיום לא נהגו לקדש בטבעת עם אבן אף על פי שיש אפשרות לקדש, ע”י כך שלפני הקדושין ישומו אותה שלושה בקיאים, ויאמר לה זה שוה כך וכך והיא תסכים, ויקדש סתם הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדמו”י, או אפילו אם יאמר לה הריני מקדש במאה זוז והטבעת בדמיהן הוי מקודשת, אלא כאמור לא נהגו כן. ועיין באוצה”פ (סי’ ל”א ס”ק ט’) אם אמר לה התקדשי לי בכל דהו ונתן לה טבעת עם אבנים, ועיין בנחלת שבעה (במחודשים סי’ י”ב אות י”ב) שהקשה שנקדש היום בטבעת עם אבן ונשאל לעדים אם היא שוה פרוטה, כמובא ברמ”א שם, משמע מדבריו שמועיל, עיין שם. ולכאורה הרי המפרשים (ראה ח”מ שם ס”ק ו’, וב”ש שם ס”ק ה’) הקשו מה מועיל מה ששואלים את העדים אם הטבעת שוה פרוטה, הרי האשה יודעת שהטבעת שוה יותר, ובפרט כיום שהיא הולכת עם הבחור או עם משפחתו לחנות ויודעת את המחיר, הוי כמו שנפסקה ההלכה בחו”מ (סי’ רכ”ז סעי’ כ”ב) שהמוכר חפץ ששווה מנה לחבירו ואומר לו שהחפץ שווה זוז. אעפ”כ יש בזה הונאה כי הוא אומר ידעתי ששוה יותר מזוז, ולהשביח דעתי אומר כן והוי אונאה, א”כ גם כאן הרי היא יודעת ששווה יותר מזוז ולפיכך אין לקדש בטבעת עם אבנים טובות ולומר שהיא שווה זוז כדברי הנחלת שבעה המובא לעיל.
מסקנא דדינא, טבעת שחרט עליה שם או תאריך שאינו מעלה את ערך הטבעת, מותר לקדש בה. טבעת שיש בה חריטה של פרחים או פסים בצורה של אומנות יש להזהר מלקדש בה, אא”כ הלכה הכלה לחנות ויודעת מהו מחירה, ויודעת שהטבעת אינה שוה יותר בגלל החריטה היפה.
לפיכך למעשה, בנידון השאלה שמדובר על חריטת האות ה’ בטבעת נישואין, הדבר מותר ללא חשש, וכפי שציין הבן איש חי שכך היה מנהגם. אולם לקדש בטבעת עם חריטה אומנותית של צורות מיוחדות כשם שאין לקדש בטבעת עם אבן יקרה.
