מקורות ונימוקים:
א). קשה מאוד לסמוך על ההיתר של טרוד בעבודתו דאי’ בגמרא ע”ז (כ:) גבי כובס בגדי נשים, ובב”מ (צא.) גבי הרבעה, מצינו גם את ההיתר של “עבידתיה טריד”, וכן פסק השו”ע (אהע”ז סי’ כג סעיף ג’). וכיוצ”ב מצינו בפוסקים שהסתמכו להלכה על היתר זה, גבי בדיקת נשים אצל רופא הבודקם במקומות המכוסים שבגופם כמ”ש הש”ך (יו”ד סי’ קצה ס”ק כ). ואע”ג שהש”ך עצמו רק העיד על המנהג ולא ביאר טעם המנהג, מ”מ ראיתי שכן ביארו להדיא גדולי האחרונים, הכרתי ופלתי (שם), הסד”ט (שם), החיד”א (שם), הערוה”ש (שם), והאגרות משה (חיו”ד ח”ג סי’ נד אות א’), שכיון שהרופאים טרודים בעבודתם, אין לחוש בהם להרהור עבירה. ובשו”ת הרדב”ז ח”ד (סימן ב’) התיר מטעם זה אפילו לבעל למשש הדופק של אשתו נדה כשהיא חולה.
ב). אלא שהיד נוטה לדחות, דלא מצינו היתר זה אלא במקום חולי ורפואה, ולא כשאינו צורך ממשי, ותדע, שלא התירו משום טריד בעבידתיה אפילו במקום מיחוש, וכמ”ש הכנה”ג (יו”ד סי’ קצה) דבמקום מיחוש אפילו הוא בקי ומומחה יותר שאין כמותו, אין לה להתרפאות אצלו. וכ”כ בשו”ת מנח”י ח”ז (סי’ עג ד”ה אמנם), ובשו”ת שבט הלוי ח”ג (סי’ קפו), ובשו”ת באר משה ח”ג (סי’ קנב ד”ה ובאמת), ובספר טהרת הבית ח”ב (עמוד רכב), דבמקום מיחוש קל, אין להתיר נגיעה של רופא, וכל מה שהתירו האחרונים מטעם עסוק בעבודתו. ולפי”ז כ”ש דבנד”ד, דגם אם נימא דאית ביה צורך ובריאות הגוף, אכתי לא גרע ממיחוש.
וצ”ל, דמה שהתירו במרביעי בהמה, וכן בגדי הכובס, היינו משום דקיל טפי לפי שאינו רואה את גוף הערווה אלא מסתכל בדברים המותרים אלא שעלולים דברים אלו להביאו לידי הרהורי עבירה, וע”כ התירו משום דטריד וזו מלאכתו, אבל באופן שכעת רואה את גוף הערווה כבמקומות המכוסים, שקרוב יותר להרהורי עבירה, בזה התירו רק במקום חולי. א”נ התם, התירו משום חיי נפש דזהו פרנסתו.
ג). והנה אע”ג שהיה מקום לומר, שלא אסרו אלא התבוננות בנשים לשום הנאה, וכמבואר בשו”ע (סי’ כא סעי’ א’), ולא ראייה בעלמא וכנז’ בפוסקים, וזה כיון שטרוד בעבודתו מסתבר שלא יבוא לידי התבוננות והנאה, מ”מ אין בידינו להתיר זאת, דהא ראיה בעלמא במקומות המכוסים באנו למחלוקת הפוסקים, דהר’ יונה הובא בב”י (סי’ עה) כתב, דשרי ראייה בעלמא בלי התבוננות, וכוונתו גם למקומות המכוסים, דומיא דשמיעת קול זמר, כיעו”ש. והדרכי משה (שם) כתב בשם המרדכי, לאסור גם בראייה בעלמא. וכ”כ הב”ח להשיג ע”ד הר’ יונה, דמפשטות לשון הפוסקים משמע, דאין חילוק ובכל גוונא אסור. וכ”כ הפרי מגדים הובא להלכה במ”ב (סי’ עה ס”ק ז’).
ד). ועוד נראה דבמציאות קשה להקל בנד”ד, מאחר ונמצא עומד בקהל הנשים כשהן לבושות במיטב בגדיהן, כיצד יתכן שבמשך שהותו שם לא יעלה בליבו שום מחשבת פיגול, ובפרט שרואה אותם כשהן רוקדות, הלא מגרה בזה יצר הרע בנפשו, ומה גם דמצוי דלא ימלט כמעט בכל חתונה שיהיו מצויים שם גם נשים שאינם לבושות בצניעות כראי ההלכה, וכי כיצד ידע דבר זה מראש, ועי’ תוס’ סנהדרין (כ. ד”ה נשים) דגנאי הוא לבנות ישראל שיסתכלו בהם אנשים.
בברכה רבה
הרב מאיר פנחסי
