מקורות ונימוקים
נפנוף להבערת אש לצורך אוכל נפש
כתב מרן השו”ע בהלכות יום טוב (סימן תקב סעיף א) בדין יצירת אש, שאין נופחין במפוח אלא בשפופרת, ונהגו היתר במפוח של בעלי בתים ע”י שינוי להפכן מלמעלה למטה. וביאר המשנה ברורה (ס”ק ו) הטעם שאין נופחין במפוח, משום שדומה למלאכת אומן. ועיקר הדין של השו”ע מקורו בברייתא מסכת ביצה (לד.), והטעם שהביא המשנ”ב מקורו ברש”י שם. ומה שהוסיף השו”ע שנהגו היתר בשינוי, מקורו מהתוספות שם, וכן פסק בחזון עובדיה (יו”ט עמ’ ע) ועיי”ש מה שהביא מרבינו חיים בן עטר. והוסיף המשנ”ב (שם) במה שאסרו מפוח, שאין בכלל זה מה שמנופפים על האש בבגד או בכלי העשוי לכך מנוצות, דאין זה דומה כלל למפוח. וכן הוא בכף החיים (שם ס”ק יא). ומבואר לנו מזה ההיתר להבעיר אש קיימת ע”י מה שקוראים היום ‘נפנוף בנפנף’ שזה חתיכת פלסטיק עם ידית אחיזה שמוליכים אותו במהירות אנה ואנה מעל גבי הגחלים ובזה מפיחים בהם רוח חיים.
חשש כיבוי האש במנגל
כתב הרמב”ם בהלכות יום טוב (פרק ד הלכה ו), אין מעשנין בקטורת ביום טוב מפני שהוא מכבה, ואפילו להריח בה ואין צריך לומר לגמר את הבית ואת הכלים שהוא אסור, ומותר לעשן תחת הפירות כדי שיוכשרו לאכילה כמו שמותר לצלות בשר על האש, וממתקין את החרדל בגחלת של מתכת אבל לא בגחלת של עץ מפני שהוא מכבה, ואין מכבין את האש כדי שלא תתעשן הקדרה או הבית.
ובשו”ע (או”ח סימן תקז סעיף ד) כתב מרן, תנור שאי אפשר לאפות בו בלא גריפת האפר והגחלים, מותר לגרפו אע”פ שבזה הוא מכבה אותם. משום שאי אפשר לצלות בלא כן, וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש, והרי זה כמניח בשר על הגחלים, וכן נהגו.
ועוד כתב שם (בסעיף ה) שמותר לשרות במים המכבדת שמכבדין בה התנור, אע”פ שמכבה. וביאר המשנה ברורה (ס”ק לא) דהיינו אם הוסק התנור יותר מדאי וחושש שלא תישרף הפת, שורה המכבדת במים כדי לצנן בו את התנור, וגם כדי לגרוף בו עוד הגחלים הדקים שנשארו אחר הגריפה הראשונה. אבל אם לא יתקלקל רק שיהיה מתחרך מעט ולא יהיה נאה אסור מאחר שהוא מכבה.
אולם יש להקשות ממה דאיתא להלן (סימן תקי סעיף ג) שאסור למתק את החרדל ע”י שמכניס בו גחלת של עץ והיא מתכבה, ובמשנה ברורה (סימן תקז ס”ק כה וסימן תקי ס”ק יד) עמד בזה וכתב שלשה מהלכים ביישוב הענין: א’ החרדל ראוי לאכול בלי כיבוי גחלת בו, ורק מפונקים מכבים גחלת בתוכו. ב’ שם אפשר זה ע”י כיבוי גחלת של מתכת (שכיבוי זה אסור בעלמא רק דרבנן) והוא ראוי ומצוי יותר. ג’ אפשר לעשות את החרדל מאתמול ולא יפיג טעמו, משא”כ לגבי אפייה יש הבדל בין מה שנאפה אתמול למה שנאפה היום ולכן זה נחשב צורך אוכל נפש. ובאמת סתירה זו היא שאלת הגמרא במסכת שבת (קלד.) אהא דתנו רבנן דאין ממתקין את החרדל בגחלת, מאי שנא מבישרא אגומרי, והשיבו על כך “התם – לא אפשר, הכא – אפשר”. ושלשת החילוקים שהביא המשנ”ב, המה שלשה ביאורים בחילוק הגמרא, ודוק”ה.
איברא אכתי קשיא ממה שפסק מרן להלן (סימן תקיד סעיף א) שאסור לכבות את הבקעת הבוערת, ואפילו כדי שלא יתעשן הבית או הקדירה. וכתב שם הרמ”א שיש אומרים דדוקא אם אפשר להציל הקדירה בלא כיבוי, אבל אם אי אפשר להציל או לבשל הקדירה בענין אחר אלא על ידי כיבוי מותר לכבות. הא קמן דלדעת השו”ע אפילו שמוכרח לכבות הבקעת כדי להציל הקדירה, בכל זאת אסור, וצריך ביאור מאי שנא מכיבוי גחלים כדי שלא תיחרך הפת.
ובקושיא זו עמד הגאון המופלא ר”מ הלוי זצ”ל בשו”ת תפלה למשה (ח”ד סימן לט אות ג), וכתב לבאר בדעת השו”ע, דדוקא בדבר שאי אפשר בשום אופן בעולם לבשלו או לצלותו או לאפותו בלי שיכבה בזה, ס”ל למרן שמותר לבשלו או לצלותו או לאפותו ביום טוב אע”פ שמכבה, שכיון שאי אפשר בשום אופן בעולם בלי שיכבה הו”ל הכיבוי לצורך אוכל נפש, וזהו מה שפסק בסימן תקז סעיף ד שמותר לגרוף תנור ביו”ט ושמותר להניח בשר על גבי גחלים, שאלו הדברים אי אפשר בשום אופן לעשותן בלי שיכבה, אבל לבשל על בקעת דלוקה אפשר בלי לכבות שמתחילה ישים בקעת דקה באופן שלא תתעשן, ואפילו אם קרה שהבקעת מעלה עשן והתבשיל יתעשן ויתקלקל אסור לכבותה כיון שהיה אפשר שלא יקרה כן ולא יצטרך לכבות והרי זה דומה למה שאסרו למתק את החרדל בגחלת של עץ כיון שאפשר למתקן מערב יו”ט, ולא התירו כאשר שכח ולא מיתקו מערב יו”ט.
חילוק נוסף בזה מצאנו במשנה ברורה שם (ס”ק ד) שכתב במה שאסר השו”ע לכבות הבקעת, דלא חשיב כיבוי זה אוכל נפש אף שאין לו מקום אחר להעמיד הקדרה שם, מפני שאין כיבוי הבקעת מסייע כלום לאוכל נפש, אלא שמונע ההיזק ע”י כיבויה. ולכאורה לא ביאר מה זה שונה מגריפת אפר וגחלים. וכתבו בחידושים וביאורים (על המשנ”ב שם הוצאת תפארת) שנראה כוונתו דאיכא תרי גווני כיבוי, כשהכיבוי נעשה דרך בישול, בכה”ג איירי השו”ע גבי תנור שהוא מותר, שגריפת תנור לצורך אפיית הפת כך היא צורת האפייה והבישול, אולם שם גבי בקעת מיירי באופן שהתחיל לבשל כדרכו ולפתע ראה שקדירתו עומדת לישרף מחמת התפרצות האש, דבכה”ג כיבוי זה הינו רק הצלת התבשיל, ולא הוי דרך בישולו, בזה פסק השו”ע להחמיר.
ועיין בשו”ת אור לציון (ח”ג פרק כ הערה ט) מש”כ בזה, ולא ברור האם התכוון לחילוק של התפל”מ או לחילוק שנראה במשנ”ב. אך הג”ר יצחק ברכה שליט”א בברכת יצחק (מועדים עמ’ קלח) כתב משמיה דרבינו הגרב”צ בעל האור לציון, שמחלק בין כיבוי שהוא חלק מתהליך האפיה לכיבוי שנצרך בדרך מקרה, וזה כפי שביארו במשנ”ב. וכעת שזכינו לאורו של יביע אומר חלק י”א, חזינן התם (סימן נא אות ד) שכתב שאולי יש לחלק, בין דבר מקריי, כבקעת שעלתה שלהבתה וכיבוי דליקה, שאסור, לבין גריפת התנור שהוא דבר תדירי, ולכן התירו. וחילוק זה הוא בין חילוקו של התפל”מ לחילוקו של המשנ”ב, ודו”ק.
ואמנם המאירי בביצה (כב:, לב:) שביאר שתמיד יש לאסור כיבוי, ושאני בשרא אגומרי שהוא מתכוון לעשות גחלים לוחשות והכיבוי בא על כרחו, אבל כיבוי בידיים לא הותר. [ושו”ר להגאון מליסא בקהלת יעקב (סימן תקב סעיף א ד”ה אם אין מכבהו) שכתב דהיתר גריפת התנור הוא משום שאין מתכוין לכבות, אמנם בשעת הכנת האוכל ס”ל דאף במתכוין שרי כל שאי אפשר בלא זה, וכחילוק המג”א (סימן תקז ס”ק ט) עיי”ש]. אך בדברי מרן לכאורה מבואר שהתיר כיבוי ממש, וכלשונו הנ”ל שכשם שמותר להבעיר כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש. ועיין בביאור הלכה (סימן תקז ד”ה כך) מש”כ על דברי השו”ע (וע”ע בשו”ת שערי יושר ח”ד סימן עד, ומש”כ ע”ד בקונטרס ‘צלי אש’ הערה 29), ואכמ”ל.
ועיין במג”א (סימן תקיד ס”ק ב) שנקט שאם יכול להדליק אש במקום אחר ועל ידי כך להציל הקדרה בלא כיבוי, עדיף לעשות כן מאשר לכבות את האש, לדעת הרמ”א שסובר שלא הותר כיבוי אלא כשאי אפשר בענין אחר. ובשו”ת אגרות משה (או”ח ח”ד סימן קג) פליג וסבירא ליה שאם מותר להדליק אש חדשה, כל שכן שמותר לכבות, ואין ענין להעדיף הדלקה מכיבוי. ולכן התיר להקטין את להבת הגז ולא להעביר את הקדירה לגז אחר ולהבעיר שם אש לבשלה. ועיין בספר חיכו ממתקים (יו”ט ח”ב עמ’ תקמה) שפקפק בדבריו, וצ”ע. ומכל מקום מרן הגרע”י זצ”ל בחזון עובדיה (יו”ט הערה קא) נראה שהסכים לדברי האג”מ, ונקט שם (הלכה יט) וכן פסק בשו”ת אור לציון (ח”ג פרק כ תשובה ט) להתיר הנמכת גז ביום טוב שלא ישרף התבשיל, שאין זה דימוי לכיבוי גחלים שעושה פחמים.
