מקורות ונימוקים:
איסור מכירת קרקע בארץ ישראל לנכרים
בגמרא במסכת עבודה זרה דף כ’. התבאר האיסור למכור לנכרי קרקע בארץ ישראל, הנלמד מהפסוק בספר דברים פרק ז’: “כי יביאך ה’ אלוקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גויים רבים מפניך… ונתנם ה’ לפניך והכיתם, החרם תחרים אתם, לא תכרת להם ברית ולא תחנם”.
מהמילים לא תחנם דרשה הגמרא שלשה איסורים שונים, זה לשון הגמרא שם ע”ז כ’.
אמר קרא “לא תחנם” לא תתן להם חנייה בקרקע. האי לא תחנם מיבעי ליה דהכי קאמר רחמנא לא תתן להם חן, א”כ לימא קרא לא תחונם, מאי לא תחנם? שמע מינה תרתי. ואכתי מיבעי ליה דהכי אמר רחמנא לא תתן להם מתנת של חנם, אם כן לימא קרא לא תחינם, מאי לא תחנם? שמע מינה כולהו. תניא נמי הכי לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע, דבר אחר לא תחנם לא תתן להם חן, דבר אחר לא תחנם לא תתן להם מתנת חנם, ע”כ.
מבואר בדברי הגמרא כי שלשה איסורים נלמדים מהמילים לא תחנם, וכדלהלן:
לא תתן להם חניה בקרקע – שלא למכור קרקע בארץ ישראל לגויים
לא תתן להם חן – שלא לשבח את הגויים ביופי או במעשים נאים וכדו’
לא לתת להם מתנת חינם – כאשר היהודי לא מקבל מכך תמורה או הנאה
כן פסק השולחן ערוך להלכה יו”ד סימן קנ”א סעיף ח’ בזה”ל:
אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל; אבל משכירין להם בתים, ולא שדות. ובסוריא, מוכרים בתים ומשכירים שדות. ובחוצה לארץ, מוכרים אלו ואלו.
האם איסור מכירת קרקע לגוי הוא מהתורה או מדרבנן
נחלקו הפוסקים האם איסור מכירת קרקע לגוי הוא מהתורה או מדרבנן, דעת הסמ”ג בספר המצוות מצווה מ”ח שהאיסור הוא מהתורה, וכן דעת התוספות במסכת ע”ז דף כ”א.
אולם בספר כפתור ופרח כתב בשם בעל העיטור שאין איסור זה מדאורייתא אלא מדרבנן. ואין הדרשה מהמילים לא תחנם אלא אסמכתא בעלמא ולא מקור האיסור, כפי שביאר הרדב”ז חלק ה’ סימן ש”א דאסמכוה רבנן על הפסוק לא תחנם”.
האם איסור לא תחנם אוסר מכירת קרקע לז’ אומות דווקא או לכל הגויים
עוד נחלקו הפוסקים האם האיסור לא תחנם אמור רק לגבי איסור מכירת קרקע לגוי מז’ אומות, או לכל גוי שאינו יהודי, שהרי פשטות לשון הפסוק מורה שאין הדברים אמורים אלא לאסור מכירה לגוי שהוא מז’ עממין. וכן כתב התורה תמימה על הפסוק לא תחנם דברים ז’ א’ “ואיירי בשבעה עממים וכפשטות הכתוב הקודם”.
אולם מנגד דעת רוב ככל הפוסקים הראשונים והאחרונים שהאיסור אמור לגבי כל הגויים אף שאינם משבעה עממין, כפי שכתב התוס’ במסכת ע”ז דף כ’. ד”ה דאמר קרא: “דוודאי בכל הנך קראי איכא טעמא רבא דלא מצינן לאוקמינן אלא בז’ אומות… אבל מתנת חינם ונתינת חן וחניה אין שום טעם לחלק בין שאר עובדי כוכבים לז’ עממים“.
כן כתב המנחת חינוך מצוה תכ”ו בדעת החינוך, כן משמעות לשון הרמב”ם, וכן מורים דברי השולחן ערוך שפסק להלכה זו לאסור מכירה לכל עובדי הכוכבים, ולא דווקא לז’ עממין.
האם מותר למכור קרקע לישמעאלי שאינו עובד עבודה זרה
אמנם גם אם האיסור אכן אמור כלפי כל הגויים, עדיין מוטל עלינו לדון האם האיסור אמור דווקא על עובדי עבודה זרה, או שמא על כל הגויים אף שאינם עובדי עבודה זרה, כגון ערבים שאינם עובדי עבודה זרה ומאמינים בבורא העולם.
דהנה מלשון הרמב”ם והשולחן ערוך משמע לכאורה שאין האיסור אמור אלא בנוגע לעובדי עבודה זרה, שהרי כתב הרמב”ם ב’ספר המצוות’ בזה”ל: “שהזהירנו מהושיב עובדי ע”ז בארצנו כדי שלא נלמד כפירתם”.
גם לשון השולחן ערוך הוא מורה כן, שהרי עסק השולחן ערוך ביו”ד סימן קנ”א באיסור מכירה לעובדי כוכבים, ובסעיף ז’ המשיך והתייחס עליהם וכתב שכמו כן אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל.
כן משמע גם מטעם המצווה שכתבו החינוך מצווה צ”ד והטור יו”ד סימן קנ”א, שהוא כדי שלא נלמד ממעשיהם המקולקלים של הגויים ושלא יחטיאו את היהודים.
וכן מבואר בהדיא בדברי הרשב”א בתשובה סימן ח’, בנוגע לאיסור מתנת חינם לגוי, שכתב שאין איסור זה אלא בנוגע לגוי עובד עבודה זרה דווקא.
כן הוא בהדיא גם במאירי על דברי הגמרא בעבודה זרה דף כ’. שאין איסור מכירת קרקעות נוהג ב”אומות הגדורות בגדרי הדתות ומודות באלקות”.
אולם מנגד ידועים דברי החזון איש בנוגע להיתר מכירה, שדעתו שאין המכירה חלה הואיל והוא מצווה הבאה בעבירה שהרי אסור למכור לישמעאלי קרקע בארץ ישראל, וכל שאינו גר תושב אסור למכור לו קרקע בארץ ישראל. יעויין בחזון איש שביעית סימן כ”ד ס”ק ג’ וביורה דעה סימן ס”ה.
ויש שכתבו לחלק בין שכירות שמותר להשכיר לישמעאלים, לבין מכירה שאסורה אף לישמעאלים שאינם עובדים עבודה זרה.
לעניין הלכה האריך בזה בשו”ת יביע אומר חלק ח’ חו”מ סימן ב’ אות א’ בנוגע להיתר מכירה, וכתב לחלוק על דברי החזון איש הנזכרים הואיל ואין איסור מכירת קרקע בארץ ישראל לישמעאלי שאינו עובד עבודה זרה, זה תורף דבריו שם בזה”ל:
ובמח”כ גאונו אם לדין יש תשובה, כי עיקר היסוד שהניח שיש כאן “עבירה” אינו מוסכם כלל, ובפרט לפי מה שנהגו למכור הקרקעות לגוי ישמעאל, שאינו עובד עבודה זרה, וכמו שכתב הרמב”ם (פרק יא מהלכות מאכלות אסורות הלכה ז’), וכן בתשובותיו (ירושלים תרצ”ד סימן שסט), שהגוים הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה, שאז יש לסמוך על דברי הרשב”א בתשובה חלק א’ (סימן ח’), והטור חשן משפט (סימן רמט), שבגוי שאינו עובד עבודה זרה לא שייך איסור לא תחנם. וכן כתב המאירי (עבודה זרה כ א). וכן כתב הב”ח בחשן משפט (סימן רמט). ע”ש.
וכן כתב הגאון הראשון לציון בספר מזבח אדמה (סאלוניקי תקל”ז, דף יב ע”ב), ושכן עשו מעשה בעצמם שנים מגדולי ישראל מהרש”א ומהרמ”ם, ועוד רבנים, שמכרו חצרות ובתים שלהם לגוי ישמעאל, ובודאי שטעמם משום דלא ישבו בארצך שנאמר לענין איסור חניה בקרקע, אינו אלא על גוים שעובדים עבודה זרה, וכמו שסיים הפסוק “כי תעבוד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש”, מה שאין כן ישמעאלים שאינם עובדים עבודה זרה. ע”ש. וכן כתב הגאון מלובלין מהר”א קלאצקין בשו”ת אמרי שפר (סימן צב), שעל פי דברי הב”ח חשן משפט (סימן רמט) יש ללמוד שמותר למכור קרקע של ארץ ישראל לישמעאל שאינו עובד עבודה זרה. ע”ש.
לפיכך לעניין מעשה בנידון השאלה, אין ספק שיש להעדיף למכור בתים וקרקעות בארץ ישראל, אך ורק ליהודים, ראשית כל כדי לצאת ידי דעות הפוסקים הסוברים שאין למכור קרקעות ובתים בארץ ישראל לכל מי שאינו יהודי. שנית, כדי שלא לגרום נזק חלילה לשכנים היהודים אשר אינם מרגישים בנוח לגור לצד שכנים שאינם יהודים באותו בניין, והמכירה עלולה להצר את צעדיהם ולגרום להם לעזוב את הבניין וכדו’.
אולם ככל שבאו כבר ערבים להתגורר בבניין, והמוכר זקוק לעבור דירה, ואיננו מוצא קונה אחר מלבד ישמעאלי, והוא שעת הדחק וצורך גדול, יש לסמוך על עיקר הדין שמותר למכור דירה בארץ ישראל לישמעאלי שאינו עובד עבודה זרה כפי שהאריך להוכיח בשו”ת יביע אומר להלכה.
