מקורות ונימוקים:
גוי ששבת חייב מיתה
בגמרא במסכת סנהדרין דף נ”ח: איתא, אמר ריש לקיש נכרי ששבת חייב מיתה שנאמר ויום ולילה לא ישבתו, ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אמר רבינא אפילו שני בשבת. ושאלה הגמרא, וליחשבה גבי שבע מצות? ותירצה הגמרא, כי קא חשיב שב ואל תעשה קום עשה לא קא חשיב, ע”כ.
מבואר בדברי הגמרא כי נכרי ששבת חייב מיתה, כי השבת נתנה ליהודיים, ואילו על הגויים נאמר יום ולילה לא ישבתו.
כן כתב הרמב”ם בהלכות מלכים פרק י’ הלכה ט’, עכו”ם שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד, וכן עכו”ם ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה, או שבת, או חדש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג.
בגדר האיסור כתבו הכסף משנה והלחם משנה, שאף שאיסורים אלו נלמדים מן הפסוקים בתורה, הלימוד הוא בגדר אסמכתא בעלמא, אך חיוב המיתה הוא דרבנן ובידי שמים.
גוי ששבת מקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה
למרות האמור כי גוי ששבת חייב מיתה, בדברי הגמרא בנדרים ל”א. מבואר שגוי יכול לשמור שבת ולקיים מצוות, כדין מי שאינו מצווה בדבר ועושהו.
דהנה בדברי המשנה שם דף ל”א. מבואר כי הנודר משובתי שבת אסור בישראל ואסור בכותים, אולם מותר בעובדי כוכבים. ושאלה הגמרא מאי שובתי שבת? אילימא ממקיימי שבת, מאי איריא בכותים אפילו עובדי כוכבים נמי. אלא ממצווים על השבת, אי הכי אימא סיפא מעולי ירושלים אסור בישראל ומותר בכותים אמאי והא מצווים נינהו. אמר אביי מצווה ועושה קתני בתרתי בבי קמייתא ישראל וכותים מצווין ועושין עובדי כוכבים ההוא דעבדי עושין ואינם מצווין בעולי ירושלים ישראל מצווין ועושין כותים מצווין ואינם עושין, ע”כ.
מבואר מדברי הגמרא שהגויים השומרים שבת הרי הם בבחינת עושים ואינם מצווים. הרי הדברים סותרים לדברי הגמרא שהבאנו לעיל שגוי ששבת חייב מיתה, כי השבת נתנה ליהודים ולא לגויים.
וכן גם משמעות דברי הרמב”ם בפרק י’ מהלכות מלכים הלכה י’, שכתב בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה.
אימתי גוי ששבת חייב מיתה – ואימתי מותר לגוי לשבות כדין אינו מצווה ועושה
ביישוב סתירת הסוגיות והסתירה הנראית בדברי הרמב”ם נאמרו כמה דרכים בפוסקים.
החתם סופר בחולין ל”ג. כתב לחלק שדווקא נכרי שאיננו מקיים ז’ מצוות בני נח, עליו אמרינן גוי ששבת חייב מיתה, אולם גוי ששומר ז’ מצוות בני נח איננו בכלל האיסור לשבות.
וכתב בזה”ל: עיין רמב”ם פ’ י’ ממלכים ה’ ט’ וה’ י’ שנראה שמחלק בין עכו”ם לבין בן נח שאותו קיבל עליו שלא לעע”ז וזה מותר לשבות ולקיים המצות שירצה ומזה מקבלים קרבנות ומלמדים לו תורה ומקבלים ממנו צדקה. והשתא לק”מ מגוי ששבת מי איכא מידי דהרי גם גוי אם אינו עע”ז מותר לשבות. ומיושב קושיית הש”ס ולחשבי’ בהדי ז’ מצות ונ”ל רמב”ם סמוך אש”ס נדרים ל”א ע”א עושים ואינם מצווים משמע גם אינם אסורים והלכה כסתם דנדרים דהוא בתרא טפי מסתם ש”ס דשארי מסכתות שהוא חיבור מאוחר, עכ”ל.
ובשו”ת משנה הלכות חלק ט”ז סימן צ”א כתב ליישב בדרך אחרת, שכאשר רוצה לקיים המצוות לשם חיוב ואומר הגוי שהוא ג”כ מצווה במצוות אלו אף שהוא בן נוח, על זה כתב הרמב”ם שאסור לו לקיים מצות אלו מטעם חיוב דהוה בכלל דת חדשה אלא או יגייר עצמו ויקבל על המצות או יעמוד בתורתו, אבל ב”נ שרצה רק לקיים המצות בתור אינו מצוה ועושה רק לקבל שכר ס”ל להרמב”ם ז”ל דיכול לקיים כל התורה לבד משבת ויו”ט.
והביא שכ”כ הרדב”ז ז”ל להדיא בזה”ל ואם רצה לעשותו באומרו שנצטווה עליה אין מניחין אותו לעשותה אלא אם עשאה כדי לקבל עליה שכר כמו שאינו מצווה ועושה, ורק דקדק רבינו הרמב”ם וכתב כדי לקבל שכר.
העולה למעשה בנידון השאלה
לאור האמור לעיל, הרי שבנידון השאלה שלפנינו, מתבקש שהשואלת תהא רשאית לשמור את השבת, הואיל והשואלת מעוניינת לשמור שבת, רק על מנת להתרגל לקיום המצוות וכהכנה לקיום המצוות לאחר הגיור, ולא במחשבה כי גם הגוי יש לו חלק במצוות השבת, ולא כדין מצווה ועושה,
כן ראיתי שכתב גם בספר תשובות והנהגות כרך א סימן תרי”ד שנשאל כעין שאלה זו ממש, וכתב שלא למנוע את המתגיירת מלשמור שבת, הואיל ואיננה שומרת את השבת כי חושבת היא להכחיש שהמצוות שייכות רק לישראל, אלא בגלל שמעוניינת להתלמד במצוות, או לחילופין לקיים את שמירת השבת בשביל לקבל שכר כמי שאינו מצווה ועושה.
ושם הביא עוד הגאון הרב משה שטרנבוך שליט”א ליישב בכך את הסתירה בדברי הרמב”ם הנזכרים מסעיף ט’ לסעיף י’, וכתב ליישב על פי הביאור הנ”ל, שהאיסור הוא רק כשסובר שאף גוי שייך במצוות ובזה יש חיוב מיתה, אך אם באמת מודה שהמצוות ניתנו רק לישראל לבד אלא שרוצה לזכות לשכר כעין שלהם מותר. משום כך העלה שגר שהוא בתהליך גיור ומה ששומר המצוות הוא להתלמד לעשותן כיהודי אין חשש בזה.
ועיין שם שהביא עוד שבקובץ המאסף (תרס”ה) ששאלו לראב”ד בירושלם אודות גר שמל ולא טבל אם מותר לשמור שבת והראב”ד פסק שאסור, אבל העבירו ההכרעה להגאון רבי שמואל סלאנט זצ”ל שהיה אז בוורשא אצל הגה”ק בעל חידושי הרי”ם זצ”ל ושוחחו על השאלה ושניהם הסכימו שמל ולא טבל לזה הוא כיהודי ולכן מותר. ותמה עליהם הגאון הרב משה שטרנבוך שליט”א שהרי אף גר שמל אף אם אינו עכו”ם אכתי איננו יהודי. וכתב שלפי דרכו בכה”ג שהוא בתהליך גירות אפילו לא מל מותר, שמקיים המצות כיהודי רק לקבל שכר, ולא דס”ל ששייך להם, וכה”ג אין חיוב מיתה.
ועיין שם עוד שבכך יישב את קושיית המפרשים על האבות הקדושים, היאך קיימו התורה אם דינם אז כעכו”ם, וכתב שלדבריו לא קשה, כי בוודאי מלו האבות ובני ברית היו, וגם משום דעיקר האסור הוא משום דהמצוות שייכים לישראל, וכשעדיין לא היו ישראל כמו קודם מתן תורה אין האיסור כלל.
אמנם ראיתי שישנם כאלו המיישבים את העניין בדרך אחרת, ומחלקים בין מצוות מושכלות למצוות חיוביות שאינם מושכלות, כפי שכתב האגרות משה, אולם וודאי שלהלכה יש לסמוך על דברי החת”ס המשנה הלכות והתשובות והנהגות הנזכרים.
