מקורות ונימוקים:
פסק השו”ע או”ח סימן קכ”ד סעיף ד’
כשש”צ חוזר התפלה, הקהל יש להם לשתוק ולכוין לברכות שמברך החזן ולענות אמן; ואם אין ט’ מכוונים לברכותיו, קרוב להיות ברכותיו לבטלה; לכן כל אדם יעשה עצמו כאילו אין ט’ זולתו, ויכוין לברכת החזן.
על דברים אלו שכתב השו”ע פסק המגן אברהם ס”ק ט’ בזה”ל:
ואין ללמוד בעת חזרת הש”ץ התפלה ואין לומר תחנונים, כפי שכתב בספר ווי העמודים, ומ”מ אין למחות בידם כל שמכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי, כן נראה להסכים ושגם הרמ”ע מפאנו סי’ ק”ב מודה לווי העמודים רק שאין למחות בידם, אבל החרדים לדבר ה’ יש להם להיות הסידו’ פתוח לפניהם בעת חזרת התפלה ולכוין בכל מלה כמ”ש השל”ה, ונכון הדבר מאד למען יוכלו להזכי’ הש”ץ מיד לפעמי’ אם יטעה וגם שיכלו לעבור תחתיו שטוב להיות מכוין עם הש”ץ בכל התפלה
כן פסק המשנה ברורה ס”ק י”ז בזה”ל:
ע”כ יש ליזהר מלומר תחנונים או ללמוד בעת חזרת הש”ץ ואפילו אם מכוונים לסוף הברכה לענות אמן כראוי שלא תהיה אמן יתומה כמו שיתבאר.
אכן אין הדברים אמורים אלא בנוגע למי שצריך לצאת ידי חובת חזרת הש”צ, אולם מי שכבר התפלל, רשאי ללמוד בעת חזרת הש”ץ, אלא שעליו לדעת על איזה ברכה הוא עונה אמן.
אולם אם הוא אדם שלומדים ממעשיו, ראוי לו שלא לעשות כן כדי שלא ילמדו ממנו שמותר ללמוד ולהסיח דעת בשעת החזרת הש”ץ. אלא”כ הדבר ידוע לציבור שהוא כבר התפלל.
כפי שכתב המשנה ברורה שם בזה”ל: ג”כ לא יפה עושים [הלומדים בחזרת השליח ציבור] הואיל ועמי הארץ ילמדו מהן שלא להאזין לש”ץ ויעסקו בשיחה בטילה ח”ו נמצאו מחטיאין את הרבים:
אכן בשעה שהציבור אומרים תחנון וודאי הוא שניתן ללמוד בלי חשש, וגם אם מזדמן לו לענות אמן על קדיש ועל נקדישך, אין בכך פוסק ממשנתו, כי איננו פוסק אלא לכבוד הקב”ה, ולא בשביל להתעניין בדברי הבאי.
