מקורות:
כבר העלה כן מרן רבינו עובדיה יוסף זלה”ה בהערות שבחזון עובדיה הלכות אבלות ח”ב עמ’ ר”ס, וז”ל: כתב בספר ילקוט אברהם (ביו”ד סי׳ שפז דף קב ע”ב), יש שמקפידים שלא לישן כלל באותה מטה שנפטר בה המת, כל שבעת הימים, ואין שום רמז על זה מדברי הפוסקים, ומכיון שכתב הפנים מאירות שבזמן הזה שטבעם חלוש מותרים לישן על מטות, אין הבדל בין מטה למטה, ואין שום חשש לזה, בפרט אם אין לו מטה אחרת שם. ע”כ. עכ”ל. והיינו שהביא למסקנת הרב ילקוט אברהם בשתיקה יפה וכוונתו בזה להורות כך אע”פ שלא הזכיר זאת בפנים הספר, כניכר בסגנון הדברים. וכן העלה מרן הראש”ל הגרי”י שליט”א בילקו”י הל’ ד’ תעניות (מהדורת תשע”ט) עמ’ תתס”ו. וכ”כ בספר אור לגויים פרק י”ג סע’ כ”א. וכ”כ בספר המאיר לחיים ח”ז סי’ מ”ה.
איברא דמצינו להרב משמרת שלום אות כ’ קי”ח שכתב דהאדינא נוהגים לכסות את מיטת המת משום היכר למקום המת. ויתירה מזו הביא בנטעי גבריאל אבלות פרק ק”ט סע’ א’ דבתוצאות חיים עמ’ קל”ב שכתב שלא ישן אדם על מיטת המת כדי לעשות היכר כנ”ל. אלא די”ל (וכן נקט לדינא גם הרב נטעי גבריאל שם) דגם הם מודו דבמקום הדחק כגון כאשר בימי השבעה ישנים אבלים רבים בבית המנוח וממילא יש צורך רב להשתמש במיטת המנוח עצמו, בכה”ג אין צורך להקפיד על היכר המקום, דסוף סוף אין ההיכר בזה מעיקר הדין. ומה גם, דגם לפי דבריהם הרי אין בדבר חשש סכנה אלא היא רק הנהגה בעלמא, וממילא לעדות שלא נהגו מנהגים אלו אין צורך לחדש אותם (וא”כ היינו אף שלא במקום הדחק).
ובמעבר יבק מנחת אהרן סוף פרק ה’ הביא מנהג שגם בזה”ז שאין כופין את המיטות, מ”מ כופין את המטה של הנפטר עצמו עיי”ש, ועפ”ז כתב בנשמת ישראל אבלות ח”א עמ’ שמ”ה להביא סמך למנהג המוזכר בילקוט אברהם עיי”ש. אלא דהאידנא אין מנהג כלל לכוף שום מיטה גם לא מיטת המנוח, וא”כ מנא לן לחדש שלא ישנו עליה, ובפרט שגם למנהג הנז’ אין בדבר חשש סכנה אלא מנהג בעלמא וא”כ היכן שלא נהגו לא נהגו.
