מקורות ונימוקים:
האיסור לשקר
המצאת קבלה על טיפול שלא נעשה, כגון מי שמתאמן אימון כוח וממציא קבלה על פיזיותרפיה, יש בה משום שקר. השאלה היא האם אסרה תורה שקר על כל אדם גם כשאיננו נשבע על כך.
בספר ויקרא פרק י”ט פסוק י”א, כתבה התורה לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו.
אכן בספר החינוך בפרשת קדושים כתב לבאר שאין איסור זה אלא בנוגע לנשבע לשקר, ולא על מי שמשקר ללא שבועה.
עוד כתבה התורה בשמות כ”ג “מדבר שקר תרחק”, ולאו זה איננו רק בשבועה, אמנם נחלקו הראשונים האם הוא איסור על כל אדם או רק על דיין.
דעת הרמב”ם שאין איסור זה נאמר אלא על דיין, שכן כתב הרמב”ם בספר המצוות (מצות לא תעשה רפא) בזה”ל: “שהזהיר השופט שלא לשמוע דברי אחד מבעלי הדין שלא בפני בעל דינו והוא אמרו יתעלה (משפטי’ כג) לא תשא שמע שוא. וגו’, ולהזהיר מזה הענין בעצמו אמר (שם) מדבר שקר תרחק כמו שהתבאר ברביעי משבועות (לא א).
אכן, בספר היראים כתב לבאר את ציווי התורה “מדבר שקר תרחק” על כל אדם. וכתב בסימן רל”ה: “מדבר שקר תרחק”. ציווה יוצרינו בפרשת ואלה המשפטים מדבר שקר תרחק חייב להתרחק משקר שיוכל לבוא שקרו לידי היזק לחברו.
כלומר אדם פשוט שאינו דיין המשקר בדבריו ללא שבועה, לדעת הרמב”ם איננו עובר על איסור מדבר שקר תרחק, אולם לדעת היראים עובר על כך במקרה שיכול לבוא מחמת השקר היזק לאחרים.
האם יש איסור שקר בכתיבה
אולם בנידון דידן אין מדובר על שקר בפה, אלא שקר בכתיבה, ובנוגע לשקר בכתיבה מצאנו שנחלקו הפוסקים. דעת הפני יהושע, בשו”ת פני יהושע סימן פ”ד, שאין איסור שקר אלא כשמוציא מפיו, או מראה בגופו, אבל בכתיבה לא נקרא שקר. וכן כתב המהרש”א על בבא בתרא דף ט”ו. על מה דאיתא בגמרא בב”ב שם שיהושע כתב את שמונה הפסוקים של ‘וימת משה’, דאי לאו הכי הרי הוא שקר. אמר לו ר”ש אפשר ס”ת חסר אות אחת, אלא עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר, ומשה אומר וכותב, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע, ע”כ. על דברי הגמרא הללו כתב המהרש”א לבאר שאין זה נראה כשקר, הואיל ולא היה אומרה בשעת כתיבה כמו בשאר כל התורה, עכ”ד. הרי שסבירא ליה למהרש”א שאין איסור בכתיבת שקר.
מנגד בשו”ת אבן ישראל חלק ט’ סימן קס”ו ז, הקשה שבתוס’ בבבא בתרא דף צ”ד: ד”ה הכי השתא, מבואר שגם בכתיבה עוברים על ציווי התורה “מדבר שקר תרחק”. כפי שמבואר גם בכתובות דף י”ט. שעדים החתומים על השטר שיש בו שקר, עוברים על איסור שקר. מבואר אם כן שגם בכתיבה או חתימה עוברים על איסור שקר.
נמצא אם כן שגם אם נחוש לדעת היראים, שיש איסור מדבר שקר תרחק על כל אדם, אכתי אין הדבר ברור שישנו איסור לשקר בכתיבה.
“למדו לשונם דבר שקר”
אכן גם אם אין איסור מדבר שקר תרחק, הנה בגמרא במסכת סוכה דף מ”ו: איתא, אמר רבי זירא לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי ולא יהיב ליה משום דאתי לאגמוריה שיקרא שנאמר “למדו לשונם דבר שקר”.
מבואר שגם כאשר אין ציווי מדבר שקר תרחק או לאו דלא תשקרו, מ”מ אין לאדם לדבר דברים שאינם נכונים משום למדו לשונם דבר שקר. ומסתבר שהוא נאמר גם על כתיבה, כי העניין הוא הלימוד לשקר.
כן מפורסם שהיה מורה ובא מרן הגריש”א זצ”ל, שאין לחתום על דיווח שאינו נכון לרשויות כמו עירייה וכדו’, משום “למדו לשונם דבר שקר”.
מלבד זה ראה לדברי ספר החינוך מצווה ע”ד שם כתב בגנות השקר בזה”ל: “שורש המצווה ידוע, כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו, והמארה והקללות בבית כל אוהביו, מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אתו אמת, ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם, להיותם אמיתיים כמו שהוא אל אמת, ולהיותם מרחמים כמו שידוע שהוא רחום, ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא רב החסד, אבל כל מי שמעשיו בהפך מדותיו הטובות, והם בעלי השקר שהם בהפך מדותיו ממש, כמו כן תנוח עליהם לעולם מה שהוא הפך מדותיו, והפך מדת הברכה שהיא בו היא המארה והקללה, והפך שמחה והשלום והתענוג שהם אתו הוא הדאגה והקטטה והצער, כל אלה חלק אדם רשע מאלהים, ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב מדבר שקר תרחק, והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרוב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות, ומצד הריחוק הזהירתנו שלא נטה אוזננו כלל לשום דבר שנחשוב שהוא שקר, ואף על פי שאין אנו יודעין בבריא שיהא אותו הדבר שקר, וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה [חולין דף מ”ד ע”ב] הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ובאמרי מדות בהקדוש ברוך הוא יתעלה, אני נמשך בדבר אחר דברי רבותינו זכרונם לברכה שיחסו אליו ברוך הוא שם מדות על צד המקבלים, אבל הוא ברוך הוא לגדלו ויחודו מצד עצמו אין לייחס אליו מדות, כי הוא וחכמתו וחפצו ויכלתו ומדותיו אחד בלי שום שיתוף ופירוד בעולם”.
חשש גזל במי שמשתמש בקבלות שלא כדין למטרת קבלת החזרים
בנוסף לאמור, יש לדעת כי המצאת קבלה לפיזיותרפיה במרמה, למטרת קבלת החזרים והוצאת כסף שלא כדין מחברת הביטוח, יש בה משום גזל, ככל שחברת הביטוח איננה מודעת לכך ואיננה מסכימה לשלם החזרים עבור אימון.
אכן פעמים רבות חברות הביטוח מודעים לכך שמשתמשים בקבלות לפיזיותרפיה בעוד בפועל עושים אימון כוח, ובכל זאת נותנים החזרים, כדי להחזיק לקוחות אצלם, שלא יעברו לחברות ביטוח אחרות וכדו’, לפיכך הדבר איננו ברור אם הוא גזל בידי המקבל החזרים אלו על ידי המצאת קבלות שאינן תואמות את האמת. אולם מצד “למדו לשונם דבר שקר” וודאי יש להימנע מכך.
אכן במקרה והאימון שהשואל עושה עונה גם על הגדרת פיזיותרפיה אינני רואה חשש הלכתי בדבר, ולדעתי יהיה מותר להשתמש בקבלות על פיזיותרפיה לקבלת החזרים, כי עומד הוא בהגדרה היבשה של כללי הביטוח לקבלת החזרים. וגם אם השואל עושה את הפעילות למטרת אימון ולא למטרת פיזיותרפיה, כל זמן שפעילותו מוגדרת גם פיזיותרפיה רשאי הוא להשתמש בקבלות לפיזיותרפיה.
