מקורות ונימוקים:
איסור הלוואה בריבית
בתורה ויקרא פרק כ”ח פסוקים לו – לז נאמר: “וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מאלקיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך. אני ה’ אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוקים”.
בפסוקים אלו אסרה תורה לכל אדם מישראל להלוות לכל יהודי הלוואה ולקחת מאיתו נשך ותרבית. “נשך” היא כינוי התורה לריבית, כפי שפירש רש”י על התורה שמות כ”ב א’, שהריבית היא כנשיכת נחש, שנושך חבורה קטנה ברגלו, ואינו מרגיש, ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו, כך ריבית אינו מרגיש ואינו ניכר, עד שהריבית עולה ומחסרו ממון הרבה”.
בנימוק וביאור לטעם איסור זה כתב בספר החינוך מצווה ס”ח בזה”ל: “משורשי המצוה, כי האל הטוב חפץ בישוב עמו אשר בחר, ועל כן ציוה להסיר מכשול מדרכם, לבל יבלע האחד חיל חבירו, מבלי שירגיש בעצמו, עד שימצא ביתו ריקן מכל טוב, כי כן דרכן של ריבית, וידוע הדבר, ומפני זה נקרא נשך”
איסור ריבית שייך הן על המלווה הן על הלווה, כפי שהזהירה תורה על המלווה ויקרא כ”ה, ל”ז את כספך לא תתן לו בנשך. וכפי שהוסיפה והזהיר בדברים כ”ג כ’ את הלווה שלא ילווה מישראל בריבית שנאמר “לא תשיך לאחיך” כלומר שלא ילווה וינשך למלווה.
איסור זה שייך גם כלפי קרובי משפחתו ובני ביתו, אף שבני ביתו נותנים לו את הריבית כמתנה אין היתר בדבר, כפי שפסק השולחן ערוך להלכה יו”ד סימן ק”ס סעיף ח’ בזה”ל: אפילו לבניו ובני ביתו אסור להלוות בריבית, אעפ”י שאינו מקפיד עליהם ובוודאי נותנו להם במתנה.
היתר הלוואה לגוי בריבית
אולם לגוי מותר להלוות בריבית כפי שאמרה התורה דברים כג, כא, “לנכרי תשיך” ועוד אמרה תורה ויקרא כה, לו, וחי אחיך עמך, היינו אחיך שמצווה אתה להחיותו ולא גוי שאינך מצווה להחיותו.
אף שרבנן אסרו להלוות לגוי בריבית כפי שמבואר בגמרא בב”מ ע”א. גזירה שמא ילמד ממעשיו, כלומר שמתוך שילוהו ויהיה לו משא ומתן עמו תמיד ילמד ממעשיו. אולם בתלמיד חכם שאין לחוש לזה לא אסרוהו. וגם בשאר כל אדם לא אסרו אלא ריבית דאורייתא אבל ריבית דרבנן שרו, וגם בריבית דאורייתא לא אסרו אלא ביותר מכדי חייו. וגם זה דוקא בימיהם שהיו רוב יהודים דרים יחד והיו נושאין ונותנין זה עם זה והיו יכולין ליזהר ממשא ומתן עם הגוים, אבל האידנא שאי אפשר לנו להשתכר בשום משא ומתן אם לא שנשא ונתן עמהם, אם כן לא שייך בריבית שמא ילמד ממעשיו טפי מבשאר משא ומתן, לפיכך נהגו כל אדם היתר להלוות בריבית לגוים אפילו אינו תלמיד חכם ובכל מיני ריבית.
כן פסק השולחן ערוך להלכה יורה דעה סימן קנ”ט סעיף א’, דבר תורה מותר להלוות לעובד כוכבים בריבית, וחכמים אסרוהו, אם לא כדי חייו, או לת”ח, או בריבית דרבנן. והאידנא, מותר בכל עניין.
חומר איסור ריבית
חומר איסור ריבית מבואר בכמה וכמה מדרשים ומפרשים, במדרש תנחומא פרשת משפטים ט”ו כתב בזה”ל: “המלווה בריבית, אין הקדוש ברוך הוא נושא ונותן בדינו, אלא פוסק את דינו מיד”.
עוד איתא במדרש רבה (שמות לא, ו) “וחי לא יחיה – אמר הקדוש ברוך הוא: מי שחיה בריבית בעולם הזה, לא יחיה לעולם הבא”.
ובירושלמי (בבא מציעא פרק ה הלכה ח) איתא: “כל המלווה בריבית, כופר בעיקר”. והיינו מפני שעובר על איסור תורה על מנת להרוויח כסף, וחשוב שבזה ירוויח ממון, ואיננו שם על ליבו כי הברכה והשפע העושר והעוני הוא אך ורק בברכת הקב”ה, על כן נחשב ככופר בעיקר, הואיל וכופר הוא באמונה פשוטה זו שכל הברכה וההצלחה במסחר הוא רק מאת ה’ יתברך.
הלוואה בריבית בהיתר עיסקא
למרות האמור בחומר איסור ריבית, ובהגדרת איסור ריבית שהוא כל לקיחת נשך ו/או תרבית כסכום הנוסף על קרן ההלוואה ושייך אף כלפי בני ביתו וקרובי משפחתו.
בכל מקום שהלווה מעוניין לסחור בכסף, או שיש לו השקעות אחרות שהוא מרוויח בהם, תקנו חכמים שיהיה ניתן להלוותו בריבית על פי שטר היתר עיסקא. כאשר בחתימה על שטר זה נותן המלווה את מעותיו ללווה מחצה מלווה ומחצה פיקדון, ואת הריבית נוטל בעבור רווחיו של הלווה במחצית הפיקדון.
יסוד דין היתר עיסקא מבואר בדברי הגמרא בב”מ דף קד: אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון עבוד רבנן מילתא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה, השתא דאמרינן פלגא מלוה אי בעי למשתי ביה שכרא שפיר דמי, רבא אמר להכי קרו ליה עיסקא דאמר ליה כי יהבינא לך לאיעסוקי ביה ולא למשתי ביה שכרא, ע”כ. ונפסק להלכה בשו”ע יו”ד סימן קע”ז.
אף שלא תמיד הלווה לוקח את כספי ההלוואה לסחור בהם ולהרוויח, ופעמים שכספי ההלוואה עצמם משמשים לצרכי המחיה השוטפים של הלווה, מ”מ בכל מקום בו הלווה מסתחר ומרוויח בכסף אחר שהוא השקיע, ועל ידי כסף ההלוואה הוא משאיר את כספו בהשקעה אחרת נושאת רווחים, שייך לעשות בכה”ג נוסח שטר היתר עיסקה.
כפי שכתב בשו”ת שואל ומשיב מהדורה קמא חלק ג’ סימן ק”ס בזה”ל:
נשאלתי ממלמד אחד שאין לו שום מסחר רק מה שמקבל שכירות המלמדות ועתה צריך להשיא בנו ואין לו להשיאו וצריך ללות מעות על רווחים ושאל אם מותר לו להלוות על צד היתר עיסקא כיון דעיקר עיסקא הוא פלגא מלוה ופלגא פקדון והריווח הוא לאמצע או כפי מה שיתפשרו ביניהם והרי הוא אין לו שום מסחר ורק שלוקח המעות ומשיא בנו ואח”כ יקח שכירות המלמדות וישלם לו מעט מעט עם רווחים וא”כ אין לו שום היתר.
והשיב: נראה לפע”ד דענין היתר עיסקא הוא כל מה שירוויח ואף אם אינו בעסק זה, מ”מ אי לאו שהי’ לו עסק זה הי’ מוכרח ליקח מעות אחר לעשות עסק זה ואז לא הי’ לו מעות על העסק האחר ולפ”ז המלמד שפרנסתו מהמלמדות ואם לא יהי’ לו מה לאכול לא יוכל לעבוד עבודת המלמדות ולא ירויח פרנסתו וא”כ שפיר נקרא היתר עיסקא דכל מה שאדם עושה להרוויח פרנסתו מקרי ריווח וא”כ אותו מעות הי’ לו עזר שיוכל להרויח פרנסתו ושפיר נקרא עיסקא. ותדע דא”כ גם פועל וכדומה שאין עוסק במסחר רק מה שהוא בבית אחד מקבל שכירתו ג”כ לא יהי’ רשאי להלוות לתת שכר דירה או בעסק פרנסה ולעשות לו בגד וכדומה וע”כ דכל זה הוא לצורך פרנסתו וה”ה בזה כנלפע”ד וכאן עדיף טפי דאם משיא בנו לא יצטרך לתת מזונות לבנו ומוותר מזונותיו וכל הצטרכות שהי’ צריך בשביל בנו כנלפע”ד ברור והנח להם לישראל, עכ”ל.
