מקורות ונימוקים:
בגמרא בכתובות דף כ”ז: תניא המגרש את אשתו לא תנשא בשכונתו ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי, אם היה כפר קטן זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נידון כשכונה. פרש”י לא תגור בשכונתו לפי שמכירה ברמיזותיו וקריצותיו שמא יבואו לידי עבירה.
מכאן מקור האיסור לגרוש וגרושה לגור בסמיכות מקום, אמנם נחלקו הראשונים בביאור הסוגיא, הרא”ש והר”ן כתבו לבאר שהמגרש את אשתו שאסורה לגור עמו בשכונתו היינו דווקא כשלאחר מכן נשאת לאחר דכיון דהויא אשת איש חיישינן טפי ולכך לא תגור בשכונתו, אולם גרושת כהן שהיא בלאו חיישינן רק שלא תגור עמו במבוי אחד.
ולעניין גרושת ישראל שלא נשאת לאחר מותרת לדור עמו אף באותו מבוי, אלא שכתב הר’ המגיד דמיהו בחצר אחת אפשר דלא תגור עמו אלא”כ יהיו אחרים עמהם [כדאיתא בגמ’ שם גבי ר’ זכריה בן הקצב].
לעניין מה נחשב שכונה, פירשו התוספות דהיינו ג’ בתים כלומר שאסורים לגור בקרבה כזו שהבתים מרוחקים פחות מג’ בתים זה מזה, ושכונה היא קטנה ממבוי [ולא כפי שמכנים היום בלשוננו שכונה כאזור גדול של כמה רחובות]. ובגרושת ישראל שנשאת כיון דחמירא סגי בהרחקת ג’ בתים אך גרושת כהן דהיא בלאו חיישינן טפי ולכך לא תדור עמו בכל המבוי.
מנגד, הרמב”ם גרס בגמ’ המגרש את אשתו לא תדור עמו בחצר. והיינו דס”ל דבגרושת ישראל שלא נשאת לאחר מיירי ובזה אמרו רק שלא תגור עמו באותו חצר, ובגרושת כהן דחמירא טפי החמירו שלא תדור עמו בכל אותו מבוי, וה”ה לגרושת ישראל שנשאת לאחר דלא תדור עמו בכל אותו מבוי.
להלכה פסק השו”ע כרמב”ם דגרושת ישראל שלא נשאת לא ידור עמה באותו חצר[1]. וגרושת כהן לא יגור עמה באותו מבוי. וכ’ הרמ”א דה”ה בגרושת ישראל שנשאת לאחר ונתגרשה או נתאלמנה דלא תדור עמו במבוי, וכפר קטן נידון כמבוי. ובגרושת ישראל הנשואה לאחר שהיא אשת איש עדיין, כתבו הב”ש והח”מ דיש להחמיר בכל אותה שכונה כדכ’ הטור והרא”ש.[2]
עולה בידינו שבנידון השאלה שהגרושה נישאת ועודנה נשואה לאדם אחר, אסורה לגור בסמיכות מקום כעין שני בתים באותו מבוי, או אפי’ שני בתים בכפר קטן שנחשב כמו מבוי. אולם וודאי שכאשר מדובר על שני בתים בעיר אחת הדבר מותר.
יתר על כן אפילו שני בתים בשני רחובות לא ניתן לאסור, ואפי’ באותו רחוב אין לאסור מעיקר הדין, שהרי כתב הר”ן שכתבו התוס’ בשם רבינו יעקב דאורליינ”ש דמבוי דשמעתין היינו מבוי סתם אבל מפולש דרבים בוקעים בו ליכא למיחש, והביא הב”י דכ”כ הריב”ש, וכן פסק הרמ”א בהגהתו לשו”ע. אמנם היינו דווקא כאשר אינם גרים בסמיכות ממש בית ליד בית, אולם בית ליד בית אסור כפי שכתב הרמ”א, ועיין בדברי הח”מ בטעם העניין.
ועיין עוד בשו”ת תשובות והנהגות ח”ד (סי’ שב) שנשאל לעניין גרוש שרוצה לבקר את אמו ולשהות בביתה בימי החופש, אלא שבאותה החצר גרה גם גרושתו בבית אחר, וכתב לבאר שאף בחצר אחד אין לאסור מעיקר הדין, זה לשונו שם:
הנה חז”ל אסור לגור עם גרושתו באותה חצר, ומסברא נראה שהיינו בזמנם ששניהם היו בעלים על החצר והשתמשו בו הוא דאסור, אבל חצרות שלנו היום אינם לתשמישים כמו בזמנם, אלא רק למעבר וכניסה לבתים, לא מצינו שאסרו. ועוד אפילו אם נימא שגם זה אסור, היינו דוקא כששניהם זקוקים לפתח החצר למבוי או לרה”ר, אבל כאן שכל בית הוא נפרד ויש לו יציאה נפרדת לחוץ, ורק ישנה חצר עם קצת דשא סביב, לכאורה לא נקרא גרים בחצר אחת, כשהם שני בתים עם שתי יציאות, והחצר אינה לשימוש אלא ליופי.
אמנם עיין בדברי הבאר היטב (אבן העזר שם ס”ק יב) שכתב לכאורה איפכא, שהאיסור בחצר אחת הוא אפילו בחצר שאינם משתמשים בו אלא לכניסה ויציאה ואיננה מיועדת לשאר תשמישים, אכן עדיין צדקו דברי שו”ת תשובות והנהגות שאין ספק שחצרות של ימינו אינם כעין חצרות שהיו בזמן חז”ל.
[1] אלא דנחלקו הב”ש והח”מ בביאור דעת הרמב”ם ופסק השו”ע בגרושת ישראל, אם יש לאסור עליהם לדור באותה חצר אף כשיהיו אחרים עמהם ויזהרו מיחוד או דבכה”ג שרו. דדעת הח”מ דאף הרמב”ם מודה דאם נמצאים עמם אחרים באותה חצר דמותרים לדור בחצר אחת וכדכ’ הר”ן בהדיא. מיהו הב”ש כתב דבזה פליג הרמב”ם על הר”ן ורש”י וס”ל דאף אם יזהרו מיחוד אסורים הם לדור בחצר אחת.
[2] והא דלא כתב הרמ”א דלא תדור עמו בכל אותה שכונה ביאר הח”מ דהיינו משום דכיון דשיעור שכונה לא איתפריש אלא רק אמרו דכפר קטן ניגון כמבוי, א”כ אין נפקותא לכתוב דאסור בכל אותה שכונה דהרי מה שהוא יותר מכפר קטן מותר לכו”ע, וכפר קטן כבר אסור הוא דהוי כמבוי, לכך לא הזכיר הרמ”א שיעור שכונה אחת.
