מקורות ונימוקים:
כתב תרומת הדשן בסימן רנ”א בזה”ל: אשה נידה מהו שתשב עם בעלה על העגלה ללכת מעיר לעיר, בדרך זה שלא יגע בה כלל כגון הוא לפנים והיא לאחור?
תשובה: יראה דשרי, וכמדומה לי קרוב לודאי שהתיר לי אחד מהגדולים, וכן ראיתי מועתק מספר אגודה דשריא ואף על גב דכתב מרדכי בפ”ק דשבת בשם ספר הפרדס משמו של רש”י שאסור לישב על ספסל אחד שאשתו נידה יושבת עליו, והך נמי דמי להאי. נראה דאין לדמות להוראה זו אלא מילתא דדמיא לה לגמרי שאין בה סברא לחלק, דבהלכות נידה כתב עליה דהוראה זו חומרא בעלמא היא, וא”כ נוכל לחלק דדוקא ישיבה על הספסל ביחד נראה בדרך חיבה דרך אוהבים להתקבץ יחד ולהתוועד בכה”ג. אבל בישיבה בעגלה שדרך בני אדם נכרים להתקבץ כמה פעמים לבא יחד ולהצטרף לשכור עגלה בין כולם ללכת בה מעיר לעיר לאו מילתא דחיבה היא כלל, דאפילו אם עכשיו אין בעגלה אלא האיש ואשתו וגם עגלה שלהם היא מ”מ לאו דרך חיבה הוא. וכן שמעתי שחלק אחד מהגדולים דלעיל והיה נוהג להתיר לישב יחד על הספסל כשהוא מחובר בכותלי הבית כמו שרגילים לעשות באצטבאות בבית החורף ובבתי הקיץ, והיה אומר דאין לאסור אלא כשהספסל תלוש. אמנם ללכת בעגלה עם אשתו נידה דרך טיול לגנות ולכרמים וכה”ג לא ברירנא להתיר.
על פי דברי תרומת הדשן הללו פסק הרמ”א יו”ד סימן קצ”ה שאסור לישב על ספסל ארוך שמתנדנדת ואינה מחוברת לכותל כשאשתו נדה יושבת עליו, ויש מתירים כשאדם אחר מפסיק ויושב ביניהם, וכן לא ילך עם אשתו בעגלה אחת או בספינה אחת אם הולך רק דרך טיול כגון לגנות ופרדסים וכיוצא בזה, אבל אם הולך מעיר לעיר לצרכיו מותר אף על פי שהוא ואשתו הם לבדן, ובלבד שישבו בדרך שלא יגעו זה בזה עכ”ל.
אכן כפי שניתן לדייק מדברי תרומת הדשן, לא אסר אף בדרך טיול אלא כאשר הוא בעגלה אחת או בספינה אחת, ויש מקום לומר דהיינו דווקא בספסל אחד.
טעם הדבר שאסר כפי שנראה מדבריו הוא משום חיבה, שיש ביציאה לטיול ויושבים יחד בעגלה אחת. כ”כ גם ערוך השולחן בהבנת דבריו, וכן הוא בספרי האחרונים.
בזה שונה הדבר, מדין ישיבה על ספסל אחד שטעם אחר יש לו שלדעת הט”ז ס”ק ו’ האיסור הוא משום הרהור, ואילו לדעת הש”ך בנקודות הכסף משמע שהאיסור הוא דווקא בספסל המתנדנד משום שנחשב כנגיעה.
לעניין הלכה למרות שבשו”ת רב פעלים חלק ג’ יו”ד י”ז וכן בספר בן איש חי שנה שניה פרשת צו אות כ”ג כתב שאף הספרדים נהגו בחומרא זו בעיר בגדאד. כבר כתב מרן הרב עובדיה יוסף בספרו טהרת הבית סימן י”ב סעיף כ’ – כ”א שלא נהגו הספרדים בחומרא זו כפי שכתב הבית יוסף, וגם אם בבגדאג נהגו כן בארץ ישראל לא נהגו הספרדים כן. ואין מנהג זה אלא מידת חסידות וחומרא והמחמיר תבוא עליו ברכה.
אכן אף האשכנזים לא נהגו בחומרא זו אלא כאשר יש בזה דרך חיבה, כגון שיושבים בספסל אחד, קרובים זה לזה, אולם כאשר יושבים בכיסאות נפרדים, או אפילו בספסל האחורי מרוחקים זה מזה, לא נאסר, בפרט ברכב שאינו נקרא ספסל אחד, הואיל והרכב כבד, כעין הסברא שכתב הבית לחם יהודה בגיליון השולחן ערוך יו”ד סימן קצ”ה שמותר לישב על הקורות הכבדים, הואיל ומרוב כובדם נחשבים הם כמחוברים לקרקע.
כעין זה כתב בשו”ת אגרות משה יורה דעה חלק א’ סימן צ”ב, לעניין ליסוע עם אשתו נידה במכונית, שהמכונית עדיפה מספינה של הרמ”א שהתכוון לספינה קטנה שמתנדנדת מצד האישה וכן בעגלה מתנדנדת הרבה פעמים מצד ישיבתם, הואיל והמכונית היא כספינה גדולה שאין הנדנוד כלל בשביל הישיבה. לפיכך יותר נוטה שבמכונית אף לטיול יש להתיר באופן שלא יגעו זב”ז ע”י הנדנוד כגון בהוא לפנים והיא לאחור או איפכא או אף במקום אחד אם רחוקין זמ”ז ועם עוד אנשים ודאי יש להתיר. ובפרט שעצם איסור ישיבה על ספסל אחד הוא חומרא בעלמא עיין שם בתה”ד.
גם בשו”ת קנה בשם חלק א’ סימן פ”ח האריך להוכיח שמותר ליסוע עם אשתו נדה במכונית אחת לטייל, וכתב שאם יושבים בשני מושבים לא גרע מאם היו הולכים ברגל, והתרומת הדשן והרמ”א מיירו בעגלה שהיה בימיהם שכל העגלה היה מושב אחד ארוך ובזה חילקו בין אם הולכים לטייל או לצרכיהם משום דליכא בזה חיבה כמו בישיבת ספסל, אך לא מיירו מעגלות שלנו שיושבים על הספסל שעל העגלה שאם הספסל מתנדנד ואינו קבוע אסורים לישב עליו אפילו אם אינם הולכים אלא לצרכיהם דמאי נפקא מינה אם יושבין על ספסל אחד שעומד בתוך הבית או שעומד בתוך הספינה או העגלה, וכן נמי אם יושבין כל אחד במושב אחר אין נפקא מינה אם הכסאות עומדים על רצפת הבית או על העגלה או הספינה, ומשום דהעגלה מתנדנד אין לאסור, שהרי אם הולכים לצרכיהם מתיר הרמ”א אף על פי שמתנדנד, ועיקר החילוק הוא בין קרנות של טיול לקרנות טלטול הדרך.
