מקורות ונימוקים:
השמעת קול בשבת בדרך שיר אסורה
בגמ’ עירובין דף ק”ד. מסופר, שעולא נקלע לביתו של רב מנשה בשבת וכאשר דפק אדם על הדלת אמר עולא יתחלל גופו של מי שמחלל שבת. על כך השיבו רבא ואמר “לא אסרו אלא בקול של שיר”.
להלכה הביא הבית יוסף אורח חיים סימן של”ח שדעת הרי”ף והרמב”ם לפסוק כרבא, וכך היא גם משמעות דברי הרא”ש, לפיכך השמעת קול איננה אסורה אלא בקול של שיר דווקא.
כן פסק השו”ע או”ח סימן של”ח סעיף א’, השמעת קול בכלי שיר אסור, אבל להקיש על הדלת וכדו’ כשאינו דרך שיר מותר.
מן האמור למדים אנו, כי השמעת קול דפיקות דרך שיר כלומר לפי קצב אסורה, לכן כתבו הפוסקים שאין לדפוק על הדלת בשבת לפי קצב שיר.
השמעת קול על ידי הכאת היד כף אל כף או על השולחן
עוד מבואר בדברי המשנה בפרק משילין ביצה דף ל”ו: ולא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין. ומפרש טעמא בגמרא שם, שמא יתקן כלי שיר.
אולם נחלקו הראשונים לעניין הלכה, דעת התוספות שם ריש פרק המביא כדי יין דף ל’. ד”ה תנן, שאין האיסור אלא דוקא בימיהם שהיו בקיאים לעשות כלי שיר, שייך למיגזר. אבל לדידן אין אנו בקיאין לעשות כלי שיר ולא שייך למיגזר.
ואף על גב דבפרק קמא דביצה (ה.) אמרינן שאף על פי שנתבטל טעם הגזירה לא נתבטלה הגזירה. התוספות מדמו ליה למשקין מגולים דשרו האידנא לפי שאין נחשים מצויים כמו שכתבו הם ז”ל בפרק ב’ דעבודה זרה (לה. ד”ה חדא).
אולם דעת הרמב”ם לאסור גם בזמננו, כפי שכתב בהלכות שבת פרק כ”ג הלכה ד’. כל דבר שהוא גמר מלאכה חייב עליו משום מכה בפטיש, ומפני זה הגורר כל שהוא או המתקן כלי באיזה דבר שיתקן חייב, לפיכך אסור להשמיע קול של שיר בשבת בין בכלי שיר כגון כנורות ונבלים בין בשאר דברים, אפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים או לקשקש את האגוז לתינוק או לשחק לו בזוג כדי שישתוק כל זה וכיוצא בו אסור גזירה שמא יתקן כלי שיר.
השמעת קול בהכאת אצבע צרדה דרך שיר
בעניין זה הביא הבית יוסף אורח חיים סימן של”ט לדברי תרומת הדשן סימן ס”ב ובכתביו סימן קנ”ד שכתב להתיר להכות בגודל ובאמה שבאצבעותיו, מדתנן בפרק קמא דיומא (יט:) ביקש להתנמנם פרחי כהונה מכים לפניו באצבע צרדה. ואין לומר דשאני מקדש שלא גזרו בו משום שבות דאם כן ה”ל לתלמודא לאסוקי עלה דשרי מהאי טעמא כדמסיק בפרק אמר להם הממונה (שם לד:) אצירוף גחלים עכ”ד.
אולם כתב הבית יוסף לדחות את דבריו ותמה היאך סמך על דיוק כזה להתיר את מה שאסר הרמב”ם להכות אחת כנגד אחת כדרך המשוררים ומשמע דהיינו להקיש בגודל ובאמה שבאצבעותיו שזהו דרך המשוררים וכמו שכתב הוא ז”ל בפירוש המשנה בפרק קמא דיומא (מ”ז) מכין באצבע צרדה הוא שיכה בגודל עם האצבע האמצעי בכח והרבה עושין אותו בני אדם בעת השמחה ויעשו בו תנועות עריבות.
אלא כתב הבית יוסף לפסוק לאסור השמעת קול באצבע צרדה כדעת הרמב”ם וכדגרסינן בריש פרק המביא כדי יין (ביצה ל.) אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי תנן אין מטפחין ואין מספקין ואין מרקדין והאידנא דחזינן דעבדין הכי ולא אמרי להו ולא מידי אמר ליה הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין:
פסיקת השו”ע והרמ”א להלכה בעניין השמעת קול הכאה לפי קצב
לעניין הלכה כתב השולחן ערוך אורח חיים הלכות שבת סימן שלט סעיף ג’ בזה”ל:
אין מטפחין להכות כף אל כף, ולא מספקין להכות כף על ירך ולא מרקדין, גזירה שמא יתקן כלי שיר. ואפי’ להכות באצבע על הקרקע, או על הלוח, או אחת כנגד אחת כדרך המשוררים, או לקשקש באגוז לתינוק, או לשחק בו בזוג כדי שישתוק, כל זה וכיוצא בו אסור, גזירה שמא יתקן כלי שיר, ולספק כלאחר יד, מותר.
וכתב הרמ”א בהגהתו: והא דמספקין ומרקדין האידנא ולא מחינן בהו משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו’. וי”א דבזמן הזה הכל שרי, דאין אנו בקיאין בעשיית כלי שיר וליכא למגזר שמא יתקן כלי שיר דמלתא דלא שכיח הוא ואפשר שעל זה נהגו להקל בכל (תוספות ריש פרק המביא כדי יין).
מבואר שלדעת השו”ע השמעת קול לפי קצב אסורה כדעת הרמב”ם. אולם בדברי הרמ”א מצאנו, שפסק בסתם לאסור אולם צידד להביא את דברי התוס’ שהתירו, וכן את דברי הגמ’ שהנח להם לישראל וכו’…
השמעת קול שיר בשריקה בפה
לעניין השמעת קול שריקה מפיו בשבת, כתב הרמ”א אורח חיים הלכות שבת סימן שלח סעיף א’ הגה: וכן אם לא עביד מעשה, שרי. ולכן אלו שקורין לחבריהם ומצפצפים בפיהם כמו צפור, מותר לעשותו בשבת (הגהות אלפסי).
וכתב המגן אברהם שם (ס”ק ב’) שאף אם מנעים בקולו כעין שיר מותר דהיכא שמשמיע קול בפה לא גזרו חכמים וכן פסק במשנ”ב (ס”ק ג’).
מבואר שלשרוק בפה מותר, בין דרך שיר בין שריקה סתם שאיננה דרך שיר.
אולם החיד”א בשיורי ברכה סימן של”ח אות א’ הביא שהרב המפורסם מהר”ר פנחס עניו זלה”ה אב”ד ור”מ דקק”י פירארא בשו”ת גבעת פנחס כ”י ח”א סי’ ל”ו נטה לאסור לצפצף כצפור או כמין זמר אחר בשבת.
אולם מרן הגר”ע יוסף זצ”ל בספרו חזון עובדיה חלק ה’ עמוד רל”ו הביא את דברי החיד”א וכתב להקל בפשיטות כדברי המשנ”ב וכפי שפסק בשו”ע הגר”ז, לפי שאין לגזור שמא יתקן כלי שיר אלא במשמיע קול ע”י מעשה ולא ע”י פיו.
וכן הביא עוד (שם) שהחיד”א עצמו במחזיק ברכה סימן של”ח ס”ק א’ כתב שעל דברי הרמ”א אנו סומכים להקל בארצות אשכנז ופולין המצפצפים בגרונם כשמשוררים אע”פ שנראים ונשמעים כמנגן הכלי שיר ממש וגם רבנן קשישי נהגו לשורר כך והשומע קולם נדמה לו כניגון כלי שיר ממש. ואף שהחיד”א כתב כך על ארצות אשכנז מרן הגר”ע יוסף הכריע להקל גם לדידן וכן הלכה.
שריקה על ידי הכנסת אצבעות לפה האם היא מותרת בשבת
לעניין שריקה בפה על ידי הכנסת האצבעות לפה, יש מקום לדון האם נחשבת היא כהוצאת קול ביד שאסורה או כהשמעת קול בפה שמותרת. ולא מצאנו שהתייחס לזה מרן הרב עובדיה זצ”ל בספרו חזון עובדיה. והיה נראה מסברא לומר שהדבר תלוי בצורת השריקה, שאם צורת השריקה היא שהאצבעות רק תוספות את הלשון, והאויר יוצא בקול שריקה מחמת שהלשון מצומצמת בתנוחה מסוימת, הדבר מותר כי הוא נחשב לשריקה בפה. אולם אם צורת השריקה היא שהאצבעות עצמן גם מצמצמות את מקום יציאת האוויר וגורמות לאויר לצאת בצורת שריקה, הדבר יהיה אסור כדין השמעת קול שיר בידיים שאסור.
אולם למעשה בספר ערוך השולחן כתב להתיר גם שריקה כאשר תוחב את אצבעות הידיים לתוך הפה ובעזרתן משמיע קול שריקה, וציינו לדבריו בספר שמירת שבת כהלכה, וכן במשנה ברורה דרשו, ולא מצאנו מי שיחלוק על דבריו להדיא, לפיכך למעשה יש לסמוך על דבריו להתיר גם שריקה בפה כאשר תוחב אצבעותיו לפיו.
זה לשון ערוך השולחן או”ח סימן של”ח סעיפים ו’ – ז’:
ודע דעל מה שכתב רבינו הב”י דלהקיש על הדלת כשאינו דרך שיר מותר כתב רבינו הרמ”א וז”ל וכן אם לא עביד מעשה שרי ולכן אלו שקורין לחבריהן ומצפצפים בפיהם כמו צפור מותר לעשותו בשבת עכ”ל ואינו מובן כלל מאי קמ”ל דהנה שירה בפה הלא לא נאסרה כלל רק שירה בכלי או בגופו בקשקוש אצבעות כמ”ש ועל זה אומר בעצמו דאם לא עביד מעשה שרי כלומר שמשורר רק בפיו בלא מעשה כלי וא”כ מאי קמ”ל שמותר לצפצף בפיו כצפור הא כל מין שיר מותר בפיו:
ובמקור הדין [ש”ג בשם ריא”ז סוף עירובין ע”ש] כתב בלשון זה אף על פי שבאותו הצפצוף רגילין ג”כ להנעים בשיר הכא וכו’ עכ”ל ומבואר דזהו הרבותא דגם בשיר של כלי רגילין בצפצוף הזה וגם זה אינו מובן דמה בכך סוף סוף שיר הפה לא נאסר מעולם ואם כונתו לא על שיר של כלי אלא כלומר שבצפצוף זה מנעים בשיר פשיטא שמותר דהרי כל שיר שבפה מותר ולכן נ”ל דהפירוש כן הוא דבצפצוף הזה רגילין להשים אצבעו לתוך פיו בין השפתים והשינים וע”י כן יוצא הקול כצפור וזהו הרבותא דאע”ג דביד אסור כמ”ש הרמב”ם דאסור להכות באצבע וכו’ כמ”ש בסעיף א’ מ”מ הכא שרי כיון דבידו אינו עושה מעשה שיר ושירתו היא בפיו והיד אינו אלא כדי שהצפצוף בפה יעלה יפה לכן מותר.
