האם מוטל על לומד תורה לחשוב על הקדוש ברוך הוא בעת לימודו

מקורות ונימוקים:

גדר לימוד תורה לשמה

בגמרא בנדרים דף ס”ב. מבואר כיצד צריכה להיות גישתו של האדם ללימוד התורה, זה לשון הגמרא שם:

שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם אשנה שיקראוני רבי אשנן שאהיה זקן ואשב בישיבה אלא למד מאהבה וסוף הכבוד לבא שנאמר קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח לבך ואומר דרכיה דרכי נועם ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר רבי אליעזר בר ר’ צדוק אומר עשה דברים לשם פעלם ודבר בהם לשמם אל תעשם עטרה להתגדל בהם ואל תעשם קורדום להיות עודר בו.

כן הביא הרמ”א בהגהתו לשו”ע להלכה יו”ד הלכות תלמוד תורה סימן רמ”ו סעיף כ”א בזה”ל:

לא יחשוב האדם לעסוק בתורה ולקנות עושר וכבוד עם הלמוד, כי מי שמעלה מחשבה זו בלבו אינו זוכה לכתרה של תורה, אלא יעשה אותה קבע ומלאכתו עראי, וימעט בעסק ויעסוק בתורה. ויסיר תענוגי הזמן מלבו ויעשה מלאכה כל יום כדי חייו, אם אין לו מה יאכל, ושאר היום והלילה יעסוק בתורה. ומעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו, שנאמר: יגיע כפיך כי תאכל וגו’ (תהילים קכח, ב). וכל המשים על לבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה להתפרנס מן הצדקה, הרי זה מחלל השם ומבזה התורה,  שאסור ליהנות מדברי תורה. וכל תורה שאין עמה מלאכה, גוררת עון וסופו ללסטם הבריות. (לשון הטור).

האם צריך לחשוב להידבק בקב”ה בעת הלימוד

לעניין השאלה האם בשעת הלימוד עצמו על האדם לשים ליבו שהוא לומד את תורת ה’ לשם הדבקות בו יתברך. בספר נפש החיים לגאון הרב חיים וולוזין זצ”ל, שער ד’, עמד ממש על שאלה זו, והעלה באופן ברור עי לימוד התורה לשמה אין פירושו בדבקות בה’, אלא לימוד תורה לשם התורה בעמל ויגיעה בתורה הקדושה, זוהי הדרך הנכונה ללימוד תורה לשמה.

למרות האריכות בדבריו דבריו יסודיים ונפלאים וראיתי צורך להביאם ככתבם וכלשונם:

ענין עסק התורה לשמה. האמת הברור. כי לשמה ‘אין פירושו דביקות’ כמו שסוברים עתה רוב העולם. שהרי ארז”ל במדרש שבקש דוד המע”ה מלפניו ית’ שהעוסק בתהלים יחשב אצלו ית’ כאלו היה עוסק בנגעים ואהלות. הרי שהעסק בהלכות הש”ס בעיון ויגיעה הוא ענין יותר נעלה ואהוב לפניו ית’ מאמיר’ תהלים. ואם נאמר שלשמה פי’ דביקות דוקא ורק בזה תלוי כל עיקר ענין עסק התורה. הלא אין דביקות יותר נפלא מאמירת תהלים כראוי כל היום. וגם מי יודע אם הסכים הקדוש ברוך הוא ע”י בזה. כי לא מצינו בדבריהם ז”ל מה תשובה השיבו הוא ית’ על שאלתו (וכמו שמצינו ב”ב י”ז א’ ואידך ההוא רחמי’ הוא דקא בעי). וגם כי היה די לענין הדביקות. במסכת אחת או פרק או משנה א’ שיעסוק בה כל ימיו בדביקות. ולא כן מצינו לרז”ל שאמרו על ריב”ז שלא הניח מקרא משנה הלכות ואגדות כו’. והיינו כי מהעלותו על לבו תמיד כי עדן לא יצא י”ח עסק התורה לשמה במה שלמד עד עתה. לזאת היה שוקד כל ימיו להוסיף לקח תמיד מיום ליום ומשעה לשעה.

ומסתברא נמי הכי, שהרי כמה הלכות מרובות יש בש”ס שבעת אשר האדם עוסק בהם. הוא צריך לעיין ולהעמיק מחשבתו ושכלו בעניני הגשמיות שבהם. כגון קינין ופתחי נדה שהן הן גופי הלכות. או המשא ומתן בש”ס וכללי דיני מיגו של רמאות שהיה הרמאי יכול לטעון. וכמעט בלתי אפש’ שיהא אצלו אז גם הדביקו’ בשלימו’ כראוי:

אבל האמת ‘כי ענין לשמה פירש לשם התורה’. והענין כמו שפירש הרא”ש ז”ל על מאמר ר”א בר’ צדוק (נדרים נ”א א’) עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן. ז”ל עשה דברים לשם פעלן. לשמו של הקדוש ברוך הוא שפעל הכל למענהו. ודבר בהן לשמן. כל דבורך ומשאך בד”ת יהיה לשם התורה כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות עכ”ל. דקדק לבאר שינוי לשונו דר”א ב”צ שבעשיה אמר לשם פעלן. ובדבור אמר לשמן. לכן בענין העשיה פירש לשמו של הקדוש ברוך הוא שפעל הכל למענהו. ובעניין הלמוד פירש לשם התורה כו’. וכוונתו ז”ל מבואר היינו כי עשיית המצוה ודאי שצריכה להיות למצוה מן המובחר בדביקות ומחשבה טהורה שבטהורות כפי שכלו והשגתו. כדי שיתקלס עילאה לגרום תיקוני העולמות וכחות וסדרים העליונים. זהו לשם פעלן כי כל פעל ה’ למענהו וארז”ל לקילוסו. ואם כי ודאי שגם במצות העיקר בהם לעכובא הוא העשיה בפועל. והכוונה היתירה וטוהר המחשבה אינה מעכבת כלל כמו שנתבאר לעיל סוף שער א’ על נכון בע”זה עכ”ז מצטרף קדושת וטוהר מחשבתו לעיקר העשי’ בפועל לעורר ולפעול תקונים יותר גדולים בהעולמות משאם היתה המצוה נעשית בלא דביקות וקדושת המחשבה. אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצות והלכותיהן אמר ודבר בהן ר”ל הדבור בעניני המצות והלכותיהן. יהיה לשמן. פי’ לשם הד”ת היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול.

אמנם ודאי דא”א לומר שא”צ לענין עסק התורה שום טוהר המחשבה ויראת ה’ חלילה. שהרי משנה שלימה שנינו אם אין יראה אין חכמה. ואמרו (יומא ע”ב ב’) מ”ד למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין אוי להם לת”ח שעוסקים בתורה ואין בהם י”ש כו’. ובשמות רבה פ”מ כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא אין בידו כלום שקפליות של תורה ביראת חטא…

לזאת האמת שזו היא הדרך האמתי אשר בזה בחר הוא ית”ש. שבכל עת שיכון האדם עצמו ללמוד. ראוי לו להתיישב קודם שיתחיל. עכ”פ זמן מועט ביראת ה’ טהורה בטהרת הלב. להתודות על חטאתו מעוקמא דלבא. כדי שתהא תורתו קדושה וטהורה. ויכוין להתדבק בלימודו בו בתורה בו בהקב”ה. היינו להתדבק בכל כחותיו לדבר ה’ זו הלכה. ובזה הוא דבוק בו ית’ ממש כביכול. כי הוא ית’ ורצונו חד כמ”ש בזוהר. וכל דין והלכה מתורה הקדושה. הוא רצונו ית’ שכן גזרה רצונו שיהא כך הדין כשר או פסול טמא וטהור אסור ומותר חייב וזכאי. וגם אם הוא עסוק בדברי אגדה שאין בהם נפקותא לשום דין ג”כ הוא דבוק בדבורו של הקדוש ברוך הוא. כי התורה כולה בכלליה ופרטיה ודקדוקיה. ואפי’ מה שהתלמיד קטן שואל מרבו הכל יצא מפיו ית’ למשה בסיני.

ולזאת ראוי להאדם להכין עצמו כל עת קודם שיתחיל ללמוד. להתחשב מעט עם קונו ית”ש בטהרת הלב ביראת ה’. ולהטהר מעונותיו בהרהורי תשובה. כדי שיוכל להתקשר ולהתדבק בעת עסקו בתוה”ק בדבורו ורצונו ית”ש. וגם יקבל ע”ע לעשות ולקיים ככל הכתוב בתורה שבכתב ובע”פ ואשר יראה ויבין דרכו והנהגתו מתוה”ק. וכן כשרוצה לעיין בדבר הלכה. ראוי להתפלל שיזכהו ית’ לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. לכוין לאמיתה של תורה:

וכן באמצע הלימוד. הרשות נתונה להאדם להפסיק זמן מועט. טרם יכבה מלבו יראתו ית”ש שקיבל עליו קודם התחלת הלימוד. להתבונן מחדש עוד מעט ביראת ה’. כשרז”ל עוד (שבת ל”א) משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור של חטים לעליה כו’ א”ל עירבת לי בהן קב חומטין א”ל לא. א”ל מוטב שלא העלית. וקאי על אמצע העסק בתבואות חכמת התורה שראוי ג”כ לערב בתוכו יראתו ית’. כדי שתתקיים תלמודו בידו. ולכן סמך אצלו הברייתא תני דבי ר”י מערב אדם קב חומטין בכור של תבואה ואינו חושש. והוא דין מדיני גזל ואונאה אשר מקומו בס’ נזיקין ומאי שייטי’ הכא. אמנם הורונו בזה. שכמו במו”מ הגם שנראה כגזל ואונאה. אמנם כיון שהקב עפר הוא השימור והקיום של כל הכור תבואה אינו חושש משום גזל. כן רשאי האדם להפסיק ולבטל זמן מועט מהלימוד. להתבונן מעט ביראת ה’. ואינו חושש בזה. משום ביטול תורה כיון שהוא הגורם שתתקיים אצלו חכמה התורה, עד כאן תוכן דבריו הנפלאים.

מדבריו למדים אנו כי למרות שמוכרח האדם להחדיר יראת שמים לליבו, עיקר הלימוד צריך להיות לשמה, כלומר לשם התורה לדעת התורה ולהצליח בה להוסיף בה לקח ופלפול. ולמען תהיה יראת ה’ בקרבו, ויזכה על ידי התורה להידבק בבוראו נותן התורה, ישים אל ליבו קודם הלימוד להרהר ולחשוב עם עצמו מחשבות טהרה ודבקות בה’, כדי שיוכל להדבק בקונו בעת לימוד התורה, ויקבל על עצמו לעשות ולקיים כל הכתוב בתורה, וכן באמצע הלימוד הרשות בידו לעצור לרגע ולהתבונן מחדש ביראת ה’ על פי דרך זה.

וגדולה סגולת התורה שמקשרת את לומדיה עם נותנה, ומחדירה בלומדיה יראתו ואהבתו יתברך, כי אין דבר מופלא וגדול יותר מחכמת התורה וכל העוסק בה זוכה להתענג ולהבין שאור רוחני היא התורה, ולהתקשר על ידי זה בנותן התורה, להתענג באהבתו וליהנות מטובו שמעניק לברואיו.

לימוד מוסר בכל יום

נוסף למחשבה קודם הלימוד, הרוצה להישיר דרכיו ולזכות לעשות רצון בוראו, עליו לקבוע זמן לימוד מוסר בכל יום, כפי שהאריכו הקדמונים ופסק המשנה ברורה, וידועים דברי המגיד לבית יוסף, הובא בספר מגיד מישרים סוף פרשת בהר, שאמר המגיד לבית יוסף שהיה קודש קודשים, “ותקרא מרגניתא דבי רב בכל יום וכו’ וג”כ תקרא קריאה אחת מס’ חובות הלבבות להכניע את היצה”ר ולהשפילו מתקפו”

ועל דברים אלו כתב הגאון אבי תנועת המוסר הרב ישראל סלנט זצ”ל בספרו אור ישראל (שערי אור) “כל הקורא דברים אלו יאחזו רעד ורתת, אם הארז בלבנון החסיד הקדוש מרן הב”י אשר ידוע גודל חסידותו וקדושתו ושלא פסק אף רגע מלהרהר בד”ת ומלאך ה’ דובר בו, ובכל זאת ציוה לקרות בכל יום מרגניתא דבי רב אשר הם דברי מוסר פשוטים בעניני הפטירה והחשבון וכו’ מה יענו אזובי הקיר וכו’ היוכל גבר לפטור עצמו מלימוד מוסר בכל יום ממש”.

ועיין בכף החיים סימן קנ”ה ס”ק ו’ שכתב ששמע מרב אחד שקיבל מרבותיו, שהגאון מהרש”ל בשבתו על כסא ההוראה כרב ואב”ד ציוה למוכיח אחד שיבוא כל יום שעה אחת ויוכיחנו ויזהירנו כאילו הוא אחד מההמון, כי כך רצונו והרשות נתונה לו, ובעת בא המוכיח תיכף המהרש”ל מתעטף ויושב לשמוע תוכחות מוסר ביראה ופחד לפני ה'”,