מקורות ונימוקים:
כתב בשערי תשובה או”ח סימן קכ”ד ס”ק ט”ז, עיין בר”י בשם מהר”י מולכו, שכתב שליח ציבור שסיים ברכת מגן אברהם, והתחיל תיכף ברכת אתה גיבור, אינו יכול שוב לענות אמן. דהא אפי’ אם כבר כלה עניית אמן אין לו לענות, כ”ש אם כבר התחיל ברכה אחרת וכבר עברה ברכה ראשונה.
כן כתב הבן איש חי שנה ראשונה פרשת תרומה אות י”ב. לא יענה אמן אחר שהתחיל הש”ץ בברכה שניה אלא יענה תכף בסיום הש”ץ את הברכה, שאם הש”ץ מהיר ורץ כצבי שתכף בסיום הברכה התחיל בברכה שאחריה, לא יענה אמן, והעונש על הש”ץ, וכנזכר באחרונים.
כן כתב הברכי יוסף סימן קכ”ד ס”ק ט’ וכן כתב הלכות קטנות חלק א’ סימן נ”ה. וכן הביא המשנ”ב סימן קכד’ ס”ק ל”ז בשם השערי תשובה עיי”ש. כמו כן כתב בילקוט יוסף סימן קכ”ד עמוד קס”ה שאם השליח ציבור לא המתין לאחר ברכת מגן אברהם והתחיל מיד אתה גיבור אין הציבור עונה אמן שכל שהתחיל הברכה שאחריה כבר עברה הברכה הראשונה ואין על מה לענות אמן והוה ליה אמן יתומה עכ”ל.
אמנם במקרה בו השליח ציבור ממהר בתפילתו ואינו מפסיק פרק זמן הראוי לעניית אמן, אולם מפסיק מעט, וניתן להתחיל את עניית האמן ולסיימה לאחר שהתחיל שליח הציבור את הברכה הנוספת. בנידון זה התחבטו הפוסקים האחרונים מה לעשות וכפי שנבאר.
בשולחן ערוך אורח חיים סימן קכד’ סעיף ט’ גבי ברכות שבחזרת הש”צ כתב בזה”ל אם יש קצת מהעונים שמאריכין יותר מידי בעניית אמן אין צריך המברך להמתין להם.
לעומת זה בהלכות נשיאת כפיים סימן קכ”ח סעיף י”ח כתב השו”ע בזה”ל אחר שברכו הכהנים אשר קדשנו… אינם רשאים להתחיל יברכך עד שיכלה מפי כל הציבור אמן שעונים אחר ברכת אשר קדשנו.
המגן אברהם בסימן קכד ס”ק טו עמד בסתירה זו בדברי השו”ע, שלגבי ברכת כהנים כתב שצריך להמתין לכל הציבור ואילו גבי חזרת הש”צ כתב להמתין רק לרב הציבור. ותירץ שיש לחלק בין ברכה שאינו יוצא בה השומע י”ח שאז אין צריך להמתין לכל הציבור, לבין ברכת הכהנים שהציבור יוצא בה ידי חובתו שאז צריך להמתין לכל הציבור כדי שיוכלו לצאת ידי חובה. כמו כן בפרישה ס”ק יג’ כתב שיש לחלק בין ברכת כהנים שחייב לשמוע את הברכה וזולת זה אינו בכלל הברכה לבין תפילה שיכול להתפלל בעצמו.
אמנם בביאור הלכה סימן קכד סעיף ט’ הביא את החילוק של המג”א בין ברכות שיוצא י”ח לברכות שאינו יוצא בהם השומע י”ח וכתב על זה וז”ל: ולעניין חזרת ש”ץ שלנו יש דעות בין האחרונים דאף דכולנו בקיאים מ”מ כבר תקנו חז”ל אף לנו וכדלעיל בס”ג ואפשר דהוא בכלל ברכה חיובית עיין בא”ר סימן קכ”ח ובפרישה ובפר”ח ופמ”ג.
גם בכה”ח דן בדברי המג”א והסכים לחילוק שכתב אלא שכתב שבחזרת הש”ץ כיון שע”פ האר”י ז”ל היא חובה ומעלתה יותר גדולה מן הלחש א”כ צריך להמתין עד שיכלה אמן מפי כל העונים עכ”ל.
נמצא שאף אם נאמר ונחלק בין חזרת הש”צ לברכת כהנים או לכל ברכה שצריך השומע לצאת י”ח עדיין לדעת הכה”ח ועוד אחרונים חזרת הש”צ נחשב כדבר שהשומעים צריכים לצאת י”ח וא”כ שוב יש להקפיד לשמוע את כל הברכה מהש”צ.
אמנם ראיתי בספר הלכה ברורה סימן קכ”ד על דברי השו”ע סעיף ט’ שהביא שם את מחלוקת האחרונים הנ”ל ואת דברי הכה”ח בעניין חזרת הש”צ ע”פ הסוד וכו’. וכתב שנראה שאע”פ שמעלת חזרת הש”צ גבוהה ביותר, מכל מקום עדיין לא דמיא לברכה שיוצא בה ידי חובה דהלא ראינו לגבי אמן יתומה שעונה על ברכות של הש”צ אפי’ שלא שמע את הברכה וכו’. מוכח שלגבי חזרת הש”צ אף שמעלתה גדולה והיא חובה גמורה אין זה נוגע לגדר של ברכות שיוצא בה י”ח שצריך לשמוע כל מילה מהמברך.
העולה מן האמור, שלכתחילה כדי לצאת ידי כל הדעות יש להקפיד שהש”צ ימתין עד שיכלה אמן מפי כל העונים, ואף אם יש בודדים שמאריכים בעניית אמן ראוי להמתין להם, אבל במקום טורח ציבור או שהש”צ ממהר שלא כדין, יכול העונה לסיים את עניית האמן אף שכבר הש”צ התחיל ברכה אחרת. ועדיף יותר שיענה אמן במהירות קודם שיתחיל השליח ציבור את הברכה שאחריה.
