מקורות:
הנה דרשו חז"ל (חולין כד.) כתוב אחד אומר (כאן): מבן חמש ועשרים שנה ומעלה, וכתוב אחד אומר (ד', ג'): מבן שלשים, אי אפשר לומר שלושים, שכבר נאמר כ"ה, ואי אפשר לומר כ"ה שכבר נאמר שלושים, הא כיצד? כ"ה ללמוד, ושלושים לעבודה, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה' שנים שוב אינו רואה. וכן הוא ברש"י עה"ת (כאן). ובהיותי בזה הוקשה לי מאי נפק"מ בזה שאם אינו רואה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה, והלא יש חיוב ת"ת ללמוד כל ימיו ביום ובלילה, וכמ"ש רבינו הרמב"ם (פ"א מהל' ת"ת ה"ח), כל איש מישראל חייב בת"ת בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, שנא' (יהושע א' ח') "והגית בו יומם ולילה", ושו"ר שהקשו כן בעיון הפרשה (גיליון רכ"ט בפרשתן)?
והנה חלילה לומר שבאו חז"ל להורות שמי שאינו רואה סימן יפה בלימודו, יצא לעסוק במסחר, שהרי התורה ארוכה מארץ ורחבה מיני ים, ואיך יתכן שמיד אחרי שיעסוק אדם חמש שנים בלימודו כבר יאמרו לו לצאת למסחר, ועוד הרי רבים עוסקים במסחר חמש שנים ויותר ולא רואים סימן יפה במסחרם, ובכל זאת ממשיכים לעסוק במסחרם ומוסיפים עצות ותחבולות, ולא מרפים לרגע עד שיראו סימן יפה, יום ולילה לא ישבותו, ולא תהיה כהנת כפונדקית, ומדוע לימוד התורה יגרע, והלא אדרבה כבר אמר החכם מכל האדם (משלי ג' י"ד), "כי טוב סחרה מסחר כסף ומחרוץ תבואתה, יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה".
ומתוך זה נלפענ"ד פשט נפלא שמה שאמרו מי שאינו רואה סימן יפה בלימודו חמש שנים שוב אינו רואה, הכוונה שבודאי לא יתכן בעולם אדם שיעסוק בתורה חמש שנים ולא ימצא בה מרגליות ופנינים, ולא יאירו עיניו מן השמים בחמודי התורה, אלא בודאי סימנים רבים של יופי וזוהר היו מנת חלקו, אלא שתמיד אינו מביט לטוב ולמתיקות שהשיג בלימודו, ואינו שמח בחלקו כלל, ומרגיש שלא ראה סימן יפה כלל, לזה אמרו שיזהר האדם שאם במשך חמש שנות לימודו ייאש עצמו שאינו רואה סימן יפה, חלילה שוב כבר לא יבחין וירגיש כמה סימן יפה יש בלימודו ועלול לבוא לידי ייאוש ח"ו, וכל זה בגלל שאינו מייקר כל תיבה אות ותג שבתוה"ק, שעל כל תיבה חדשה שלמד והבין צריך שלמוח הרבה, שכבר הוא סימן יפה בלימודו, וכמו שאמרו רבותינו בירושלמי פאה (פ"א דף ג:), אפילו כל העולם כולו ואפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה.
ולכן צריך הלומד להיות שמח בחלקו ויחד עם זאת לצפות לשאוף ולייחל לדעת עוד ועוד, וכמאמר אדונינו דוד המלך ע"ה (תהלים קי"ט) "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", ופירש בספר אמרי בינה (בסופו) בשם הגאון רעק"א, כמו כי מי שמצא בדרכו אוצר גדול, ואין לו כלים להניחו בתוכם בלעדי כל מה שיוכל שאת, וכפלי כפליים מוכרח להשאיר, והנפש לא תמלא, אף כי שמח לבו באשר מצא, צר לו על הנשאר אשר לא יוכל לקחתו, כן אמר דוד המלך ע"ה שש אנכי על אמרתך שחננתני, אולם כמוצא שלל רב, שצר לי על שלא השגתי הנשאר. ומבואר שלמרות כן הוא עדיין שש ושמח בחלקו על אשר השיג, כי בלעדי כן גם לא יוכל להמשיך לשאוף ולהתקדם להשיג הלאה, צא ולמד ממ"ש רבותינו ז"ל (תדב"א רבא פ"א), שאפילו אצל הקב"ה בעצמו יש כביכול בחינה שהוא שמח בחלקו, בצדיקים שיש בכל דור ודור.
ורבותינו ז"ל במסכת חגיגה (ה:) אמרו, שהקב"ה בוכה בכל יום על מי שאי אפשר לו לעסוק בתורה ועוסק, ותמה רבינו המהרש"א, מה טעם לבכיה זו, אדרבה יש לשמוח על כך, ותירץ דבר נפלא ביותר, שהנה מדוקדק בגמרא, שלא נאמר 'ועוסק בתורה', אלא רק ועוסק, וכוונתם שאי אפשר לו לעסוק בתורה כי עוסק בדברים אחרים המבטלים אותו מלימוד תורה, והקב"ה בוכה עליו שהיה לו להניח כל עסקיו משום לימוד תורה כדאמרינן סוף פ"ב דקידושין מניח אני את כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. וביארו עוד המפרשים שאין הכוונה שמי שלא יכול ללמוד, ובכל זאת לומד תורה הקב"ה בוכה עליו שאינו עושה דבר טוב, אלא אדרבה הקב"ה משתתף בצערו ובוכה עליו, ושמח בו שמחה גדולה עד למאד.
ונראה דרש"י הקדוש כבר רמז יישוב קושיא זו במה שביאר (חולין שם), שמה שאמרו תלמיד שלא ראה סימן יפה, שאין הכוונה שאינו מבין ומשנתו אינה סדורה לו, אלא הכוונה שלומד ושוכח. וא"כ לפי"ז לק"מ דאה"נ רבותינו ז"ל באו להורות בזה שמי שאינו רואה סימן ברכה לימודו לאחר חמש שנים שלמד ובכל זאת שוכח, ירדוף אחר העצה שנתנו חכמים לזכירת הלימוד, להרבות בתפילה ותחינה לפני מי שהחכמה שלו. שהרי כבר אמרו רבותינו בגמרא מגילה (ו:), אמר רבי יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי בדברי תורה ולא מצאתי אל תאמן, לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, יגעתי ומצאתי תאמן. ולא אמרן אלא לחדודי, אבל לאוקמי גירסא, סייעתא מן שמיא היא, ופירש רש"י להעמיד גירסתו שלא תשתכח ממנו, סייעתא דשמיא הוא, כי יש יגע ואינו מוצא. נמצא שמי שלא רואה סימן ברכה לזכור לימודו, הפתרון היחיד עבורו הוא תפילה. והדבר כבר מפורש בגמרא נדה (ע:), שאנשי אלכסנדריה של מצרים שאלו את רבי יהושע בן חנניה, מה יעשה אדם ויחכם, אמר להן ירבה בישיבה, וימעט בסחורה. אמרו לו הרבה עשו כן ולא הועיל להם. נענה ואמר להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנא' (משלי ב') "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". תני ר' חייא משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, ומשגר לאוהביו ממה שלפניו, כך חכמה שהיא לאוהביו של מקום נתנה להם מפיו ולא מאוצר אחר. ומבארת הגמרא שרבי יהושע בן חנניה בא ללמד שתפילה בלי ריבוי בישיבה, או ריבוי בישיבה בלי תפילה לא יועיל, אלא צריך את שניהם יחד, גם להרבות בישיבה וגם בתפילה. וכן מצינו כן בגמ' ב"ק (פ:) דלת הננעלת לא במהרה תפתח, ופירש רש"י נפקא מינה לאפושי ברחמי.
צא ולמד ממ"ש רבותינו (עירובין נה.) עה"פ "לא בשמים היא לאמור מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אותה ונעשנה" (דברים ל'), אמר אבדימי בר חמא בר דוסא שאם היא בשמים אתה צריך לעלות אחריה. ובמדרש (דב"ר מכת"י) איתא, ואפילו היו אומרים לך עשה סולמות ועלה לשמים ולמד תורה אתה ראוי לעלות, כל שכן שיש לך ללמוד בזמן שאין אתה עולה. וצ"ע אם התורה היתה בשמים היאך היה האדם יכול לעלות אחריה ללומדה בשמים, וביארו המפרשים שבכח התפילה היה צריך לעלות אחריה וללומדה, שבכל בוקר היה צריך לברך אשר קדשנו במצותיו וציוונו לעלות לשמים, ולבקש מרבש"ע שיעזרנו לעלות לשמים להשיג את התורה. וידוע מה שביאר רבינו המהרש"א בקידושין (כט:) אודות מה שאביי הכניס את רב אחא בר יעקב לסכנה, וגרם לו להיכנס לבית מדרש שהיה בו מזיק בעל שבע ראשים, שהזיק לכל מי שנכנס, ואפילו לשניים ביום, שאביי סמך על חסידותו של רב אחא בר יעקב, שמתוך תפילתו לא יינזק ואדרבה יהרוג את המזיק, שאין זה נקרא נס, כיון שע"י תפילתו ודאי יצליח להרוג את המזיק. וע"ע מ"ש בזה בחיבורי שלהבת יוסף חי (חקת), ובחיבורי שאגת יוסף (סכנה ורפואה סי' מ').
ויש להביא בזה את דבריו הנוראים של השטמ"ק בכתובות (קד.) בשם רש"י (מהדו"ק), במ"ש בגמרא (שם) שבשעה שנפטר רבי הכריזו שכל מי שיאמר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב, וצע"ג למה מי שיאמר שרבי נפטר ידקר בחרב, (ועי' בחיבורי גלילי זהב דרשה כ'), ותירץ שאילו היה נודע לכולם שרבי כבר מת לא ימשיכו להתפלל עליו שיחייה, כי על תחיית המתים לא יתפללו ולא יבקשו רחמים, לכך אמר שאפילו אם רבי מת ולא ידעו שמת ימשיכו להתפלל עליו בחזקת שהוא חי כדי שיחייה ע"י תפילתם. ושמעתי עדות נאמנה על מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל אשר כל התורה היתה נהירה ובהירה נגד עיניו, שבעת תפילת שמ"ע כשהיה מגיע לאלוקי נצור, היה חוזר ואומר: "פתח ליבי בתלמוד תורתך" מעומק ליבו ובהשתפכות הנפש, כשפעמים חזר על בקשה זו שמונה פעמים ויותר, אף בערוב ימיו בגיל תשעים, כאשר כל האומה היהודית היתה משחרת לפתחו ולהוראותיו, עדיין היה מתחנן ומבקש "פתח ליבי בתלמוד תורתך", והן הן הדברים.
והנה המהרח"ו (בהקדמתו על שער ההקדמות מהאריז"ל ונדפס ג"כ בהקדמה לעץ חיים), כתב, שמי שהוא כבד וקשה בעניין העיון בתלמוד, מוטב לו שיניח את ידו ממנו, אחר שבחן מזלו בחכמה זאת, ויעסוק בחכמת האמת, וביאר שזה כוונת אומרם שמי שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה. וכתב בעל הסולם הגאון ר' יהודה לייב הלוי אשלג זצ"ל בספרו הקדמות לחכמת האמת (פ"ג), דר"ל שמי שאינו רואה סימן יפה בלימודו אין זה אלא משום חסרון כוונת הלב בלבד, ולא משום חסרון כשרון, כי חכמת התורה אינה צריכה לשום כשרון, כמ"ש במדרש רבה (זאת הברכה) אמר הקב"ה לישראל חייכם כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה ד"ת כל החכמה וכל התורה בליבו. אלא שצריך זמן להרגיל את עצמו במאור שבתורה ומצוות, ולזה באו להורות שאין לצפות יותר מחמש שנים שבהן די ומספיק לגמרי לזכות בחכמת התורה, ואם לא ראה סימן יפה בשיעור זמן כזה לא ישטה עוד את עצמו בתקוות שוא ומפוחי כזב, אלא יראה תיכף למצוא לעצמו תחבולה יפה שיצליח על ידה לבוא לשמה ולזכות בחכמת התורה, והברייתא לא פירשה את התחבולה אלא שמזהירה שלא ישב באותו המצב ויחכה עוד, ולזה אומר המהרח"ו שהתחבולה המוצלחת ובטוחה היא העסק בחכמת הקבלה ויניח ידו מעסק חכמת תורת הנגלה לגמרי שהרי כבר בחן מזלו, עכ"ד. והנה מתוך כל דבריו יש סיוע נפלא למה שכתבתי, דאה"נ עיקר כוונת חז"ל להורות שצריך למצוא תחבולה לעצמו כדי שיראה סימן יפה בלימודו, ואצ"ל בדוקא שיפנה מלימוד הפשט, אלא אדרבה ירבה בתפילה ותחנונים כנ"ל, או ילמד מסכתא אחרת, או יבחן דרך לימודו שהורגל בו חמש שנים שבו דוקא לא יראה עוד סימן יפה, אלא יפנה ליבו לדרך אחרת בלימוד, או ילך ללמוד אצל רב אחר, וכמו שמצינו כיו"ב בש"ס אצל כמה חכמים, ושו"ר שכן כתב לצדד בעל הסולם בעצמו (שם). וידידי הגאון רבי יוסף ברכה שליט"א הראני בספר חסידים (סי' שח) שכתב: אם תראה שיצליח במקרא ולא בתלמוד אל תדחוק לו השעה ללמדו תלמוד, ואם יבין תלמוד אל תדחוק אותו ללמדו מקרא במה שיודע תחנכהו, בן חמש עשרה לתלמוד מאי נפק"מ אלא כיון שאדם רואה שאין בנו זוכה לתלמוד ילמוד לו הלכות הגדולות ומדרשים וקריאה, ע"כ. והיינו אחרי שילמוד הלכות גדולים מדרשים וקריאה, יסתגל ליבו בתורה, ויראה סימן יפה גם בלימוד התלמוד.
ובחיבורי אשכול יוסף עה"ת חלק ב' פרשת בהעלותך הארכתי בזה, והבאתי בזה עוד מהלכים וביאורים, עש"ב וקחנו לכאן.
