מקורות:
האם שריקה בפה מביאה שדים?
שמועה רווחת היא בפי הבריות, ששריקה היא סכנה, מפני שקוראת לשדים. ואולם לא מצינו מקור לשמועה זו. וכ"כ בשו"ת רבבות אפרים ח"ח סי' תר"ד אות ד' שלא מצה מקור לזה. וכ"כ בשו"ת לדופקי בתשובה ח"ב סי' תתצ"ד. עיי"ש. ועכ"פ השמועה היא נפוצה מאוד, ובספר מנהגי אבותינו כהן ח"א סי' א' כתב ששמע כן מ"זקני הדור", ושכן הביא ששמע ג"כ בספר שבת בשבתו שטרסר עמ' שכ"ז, אלא שג"כ לא מצא מקור לדבר.
ובס"ד מצאתי כעין מקור לדבר בפירוש הרס"ג לספר ויקרא כת"י (מובא בקובץ סיני כרך קל"ד עמ' ז'), שפירש את פעולת ה"אוב" עפ"י האמור בישעיה ח' ט' "וכי יאמרו אליכם דרשו אל האבות ואל הידענים המצפצפים והמהגים וגו'", שבעלי ה"אוב" היו שורקים ועי"ז מתחברים לשד, ואז השד היה מגלה להם סודות העתיד. עיי"ש.
ובאמת שבדומה מאוד לקפידא שלא לשרוק, מצינו קפידא שלא לכבות את הנר בפיו כמובא במנורת המאור אנווקאה חופת אליהו רבה עמ' תנ"ו ש"המכבה את הנר בפיו" דמו בראשו עיי"ש, וכמובא בראשית חכמה ח"ג שער ג' (וכן הוא ג"כ ב"פרקי רבינו הקדוש" שבספר אוצר המדרשים, אלא שבפרקי רבינו הקדוש שבגנזי ירושלים אות ד' סע' נ"ט הגירסא היא "המכבה את הנר בפיו"). וכ"כ בשבט מוסר פרק מ' בשם הכל בו (והוא שם בסי' קי"ח). וכ"כ ביש נוחלין (אבי השל"ה) פט"ו אזהרת מן הסכנה אות ב'. וכ"כ בספר קרא מקרה מוהר"ר מאיר ביקיאם דף י' ע"ב בשם הנהגת יושר. וכ"כ בכף החיים פלאג'י סי' ל"א אות כ"ה, ובספרו תוכחת חיים פרשת ניצבים. וכ"כ מר בריה דרבינ"א ביפה ללב ח"ג אונ"א יו"ד סי' קט"ז סק"ג בשם אזהרות הר"י סרוק זלה"ה. וכ"כ באורחות יושר מולכו פט"ו. וכ"כ בלחם הפנים יו"ד סי' קט"ז סק"ה בשם חז"ל. וכ"כ בבאר היטב יו"ד שם סק"ו. וכ"כ בזבחי צדק יו"ד שם סקע"ד. וכ"כ הבן איש חי ש"ב פר' פנחס אות ח"י. וכ"כ בכה"ח סופר בסי' קט"ז סקט"ו. וכ"כ מרן מוהרע"י זלה"ה בהליכות עולם ח"ז עמ' רמ"ח (ועיי"ש דהוא אפי' מרחוק כשאין חשש שעי"ז יבלע חלב מן הנר, והוא כנ"ל דהנושא הוא סכנה סגולית). ובטעמא דהאי קפידא מקובל לומר (וראה היטב בספר תפארת בנים טויסיג ח"ג סי' ע"א עפ"י מה שהיה מקובל בידו של משה יאקאב זצ"ל עיי"ש), דכאשר מקבץ את שפתיו ומוציא אוויר בחוזקה, הרעש היוצא מזה דומה לשם של מלאך מזיק, ועי"ז הוי כקורא לו, ומסתכן. וא"כ הוא הדין והוא הטעם ממש לענין השריקה, ודו"ק.
ומ"מ גם אי נימא דלא נמצא מקור לקפידא לשרוק, שמועה זו היא שגורה בפי כל ועתיקת יומין, וידוע מה שכתב בשו"ת הרשב"א ח"א סי' ט' וז"ל "וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו, ולא נסתיר קבלתם רק אחר הקיום שאינו באיפשר חלילה." עכ"ל, ויתירה מזו כתב בספר חסידים ס' רס"א, דשמועה על דבר שהוא מסוכן, אפי' בטעות, הופכת את הדבר למסוכן באמת, וז"ל: "שכל דבר שתופסין אותו בחזקת סכנה, אפי' אינו מקום מסוכן, מזיק, לפי שלשון בני אדם ועינם מזקת" עכ"ל, ויש שמביאים לזה כעין דמות ראיה מהירושלמי תרומות פ"ח הל' ג' ואכמ"ל.
ובשו"ת מקור נאמן ח"א סי' תמ"ה מביא בשם אחד מחכמי תונס מוהר"ר ניסן פינסון זצוק"ל שהיה מוחה ביד השורקים באומרו שדבר זה מעורר דינים ח"ו.
וראה גם ספר כדאמרי אינשי ערך שריקה, ובספר הרימו מכשול מע' ה' הערה מ"ד.
שריקה – חיסרון בדרך ארץ לבני התורה
ועכ"פ אין זה מדרך בני תורה לשרוק בפיהם, מצד שהדבר אינו מכובד, כמו מרן הראש"ל הרה"ג ר' יצחק יוסף שליט"א בילקוט יוסף שבת ח"ה (מהדורת תשנ"ד) סי' של"ח סע' ט' (עמ' ע'), עיי"ש. וכן מביא באורחות שבת ח"ב עמ' שכ"ט שכתב לו הגרש"ז אוייערבאך זצוק"ל בשם החזו"א זצ"ל שבימינו גם בחול חשיב פריצותא לשרוק בפיו (כלומר גם לגברים נחשב הדבר כדרך הזולים).
[ובספר פרי גני ח"ה חאו"ח עמ' ל' רצה לומר מסברא, דנראה דהשמועה בשם החזו"א הנ"ל היינו דוקא באופן כשנותן אצבעו לתוך פיו דעי"ז יוצא הקול בחוזקה, אבל לזמר בשריקה בעלמא נראה דשרי עכ"ד, ואינו כן דאצל בני התורה גם שריקה בעלמא מוחזקת כחיסרון בעדינות הרצויה לבני התורה].
וכל שכן לנשים, דאין דרך בנות ישראל הכשרות לשרוק אע"פ שאין בזה משום קול באשה, וכמו שכתב בספר אום אני חומה פ"מ סי' ו' אות ג', ואפי' שלא בפני הגברים אין זה מדרך העדינות לשרוק כמו שכתב בספר לבושה של תורה סי' ע"ז אות ג', וכ"כ בספר גן נעול פ"ט הערה פ"א.
מעיקר הדין אין איסור לשרוק
וכל זה כמובן ממידת חסידות, אך משורת הדין אין איסור לשרוק, ואפי' דרך שיר בשבת קיי"ל דשרי כמו שהעלה מרן רבינו עובדיה יוסף זצ"ל בחזו"ע ח"ד עמ' של"ו דלא כהרב גבעת פנחס עיי"ש.
