מקורות:
הנה רבים סבורים שאין איסור לשון הרע על המתים, אלא רק חרם הקדמונים שלא להוציא שם רע על המתים, כמבואר במרדכי (ב"ק פ"ק דהחובל), ובשו"ע (או"ח סי' תר"ו ס"ג), והיינו דוקא להוציא שם רע של שקר על המתים אסור, אבל מותר לספר על המתים את האמת. וזה דבר פלאי מה שאומרים העולם כן שאין איסור לשון הרע על המתים, שהרי כמו שמצינו שיש מצות כיבוד אב אף לאחר שמת כמבואר בגמרא (קידושין לא:), ובזוה"ק (סו"פ פקודי), איתא שאחרי המיתה זהו עיקר כיבוד הורים. א"כ הוא הדין שייך איסור לדבר בגנות המת.
זאת ועוד, הלא איתא בערכין (טו.) שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע, שנא' במרגלים "וינסו אותי זה עשר פעמים", הרי שכביכול אף על הדומם שייך איסור לשון הרע, ק"ו על המתים, שהנשמה קיימת. שו"ר בחי' הגאונים הנדפס על העין יעקב שהעירו כאמור ממה שאמרו רבותינו ז"ל בערכין (שם), אמר ר"א בן פרטא בוא וראה כמה גדול כוחו של לשון הרע ממרגלים, ומה מרגלים שהוציאו שם רע על עצים ואבנים כך וכו'. הרי שאף שדיברו כביכול על עצים ואבנים נענשו, על אחת כמה וכמה המדבר לשון הרע על המתים. והנה יש שציינו לחפץ חיים שכתב שאין איסור לשון הרע על המתים, אמנם לא נמצא כדבר הזה בח"ח[1].
ומצאתי בס"ד תנא דמסייע לי, דהנה מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל בשיעוריו למסכת ברכות (יט.), בעומדו על דברי רבי יצחק, כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן, איכא דאמרי דלא ידעי, ואיכא דאמרי דידעי ולא אכפת להם, ביאר שדין איסור סיפור לשון הרע על המת תלוי במחלוקת זו, שאם המתים לא יודעים מהחיים אין איסור, אבל אם יודעים ולא אכפת להם, יש איסור מהתורה לספר לשון הרע אף על המתים. וכתב שלמסקנא שהמתים יודעים, א"כ אסור לספר לשון הרע על המת. ומה דאיתא בשו"ע שיש בזה תקנת הקדמונים וחרם שלא להוציא שם רע על המתים, אף שבלא"ה יש בזה איסור לשון הרע, באו להוסיף בזה חרם שאנשים יהיו זהירים בדבר. ויש להעיר שאף אם המת אינו מרגיש ואינו יודע מה שמדברים עליו, למה לא יהיה בזה איסור לשון הרע, אטו אם אחד מדבר על חבירו לשון הרע, וחבירו אינו עתיד לדעת מה שדיבר עליו, וכי לא יהיה בזה איסור לשון הרע.
והרב המגיה בהערותיו בגיליון חי' הגרי"ש הנ"ל הוסיף לנכון, שבהכרח צ"ל להלכה שיש איסור לדבר לשון הרע על המתים, שדוקא באיסור לקלל התמעט מת, כמבואר ברש"י ויקרא (י"ט י"ד) בשם תורת כהנים, מה חרש שהוא בחיים יצא מת שאינו בחיים, אבל באיסור לא תלך רכיל, לא מצינו שמת התמעט. וראה בספר שערי מחילה (ח"ג סי' כ"ה) שכתב דאדרבה עוון לשון הרע על המתים חמור יותר, ומה"ט כתב הרמ"א שאסור להוציא שם רע על המתים, ולא כתב שאסור לדבר עליהם לשון הרע והיינו אפי' דבר אמת, דכיון שמתו וכבר נתייסרו בגיהינום יתכן וכבר נמחל עוונם, וא"כ מה שמדבר עליהם הוי דיבור רע של שקר, ולא לשון הרע, שכבר נסתלק עוונם.
[1] ובספר מנורת המאור (פרק י"ח) כתב: ואפי' על גוי אל ירגיל אדם עצמו לספר לשון הרע, ואפי' על בהמה טמאה. מעשה בשני חסידים, שהיו עוברים בשוק, וראו פגר חמור מוסרח עד מאד. אמר האחד, כמה סרוחה נבלה זו. אמר לו חבירו: כמה לבנים שיניה. פי' החסיד השני גער בראשון, ואמר: למה תספר בגנותה ואינך מספר בשבחה, למה זכרת סרחונה ולא זכרת ליבון שניה. ומה אם זה הקפיד על לשון הרע שאמר חבירו על בהמה טמאה מתה, ואע"פ שחבירו לא היה מספר אלא סרחונה, המספר על חבירו לשון הרע, על אחת כמה וכמה, שיש לכל אדם להתרחק מיצר הרע, ע"כ.
