מקורות:
[א]
הנה בדומה לשאלתך, הסתפקתי גם אני כשכתבתי בספרי הקטן חושן שמואל בירור דין קנין סיטומתא, שהתעוררתי דלכאו' מכיון שזה קנין משתנה ומתחדש בכל דור לפי מנהג הסוחרים שבמקומו ושעתו, ורק בתוצאה ממנו יכולה להיות נפק"מ לדיני התורה (כגון לענין גזל, או היכן שצריך 'לכם', וכדו'), הרי שאין בהתעסקות בפרטים של צורות הקנין (כפי שהעתיקו הרא"ש והטור בחו"מ סימן ר"א) מצות ת"ת.
דבשלמא בסוגי הקנינים שנלמדים מהתורה, הרי שבהתעסקות בפרטים של צורת הקנין מפרשים למקראות ולקבלה שבידינו איש מפי איש מחז"ל ועד משה רבינו. משא"כ בקנין סיטומתא שלכאו' אין לפרטים שבו עיקר בתורה, אלא הינם משתנים ומתחדשים לפי מנהגם אפי' של אומות העולם (עכ"פ לאחר שנוהגים בהם גם ישראל, ראה בס' גנזי חיים פלאג'י מע' ת ערך תקיעת כף, ובס' נתיבות יהודה איטח ס"ס מה).
ופוק חזי בערוך השולחן (אורח חיים סימן מז סע' ח) שהביא מ"ש תלמידי רבינו יונה (ברכות יא) שהטעם שמברכים ברכות התורה על המשנה – משום דהמשנה מפרשת טעמי המצות, ור"א אמר דגם לגמרא צריך לברך משום שהתלמוד מפרש עיקרי הפסוקים. ולמסקנא דגם למדרש צריך לברך משום שבמדרש לומד ג"כ מהפסוקים מקל וחומר ומגזירה שווה ומהמדות שהתורה נדרשת בהם. וכתב שלפ"ז משמע שאין החיוב רק בדברים שמפרשים דיני התורה אבל דברי אגדה או קבלה שאין עיקרם לדינים והלכות א"צ ברכה. אבל אם נאמר הטעם משום שהכל ניתנה למשה מסיני (הגר"ז), או משום דכולהו תורה מקרי (לבוש), פשיטא שגם אגדה וקבלה ניתנה למשה מסיני ומקרו תורה. אבל מלשון תלמידי רבינו יונה לא משמע כן וצ"ע לדינא. עכ"ד.
ובנדו"ד לכאו' לא יועיל אף לדברי הגר"ז והלבוש, כי לא משמע לומר שצורות הקנין נתנו למ"מ, שהרי הינם מתחדשות בכל דור ומקום, והינם מתחדשות אף ע"י אומות העולם, ומה שייך לומר שההתעסקות בפרטים חדשים אלו נחשבת ונקרא תורה (עכ"פ לענין ברכת התורה).
ואפי' לגבי הלכות דרך ארץ, שיש לנו על זאת משנה סדורה מחז"ל, כתב הב"ח (או"ח סימן קב): דהעוסק בהלכות דרך ארץ אינו נקרא עוסק בתורה כדמוכח בפרק מי שמתו (ברכות כ:). והעתיקוהו רבים מהאחרונים. (ויש באחרונים עוד נידונים כאלו לגבי מסכת ד"א בנושאים שונים. וראה בספר פסקי תשובות ח"ה מהדורת תשע"ט סי' תע הערה 65. ואכמ"ל).
וגם ידוע מה שטען הגראי"ל שטיינמן זצ"ל, כי העוסק בהלכות של מצוה דרבנן, לא מקיים בזה מצות ת"ת דאורייתא. וכגון מי שעוסק במסכת עירובין שרובה דינים דרבנן, יש לו שכר רק של מצוה דרבנן. ושכן מוכח מדברי הרמ"א (יו"ד סי' רמו, ה). והסכים לזה גם הגר"ח קניבסקי. ולכן גם הגרי"ז מבריסק היה משתדל ללמוד בעיקר בעניני קודשים, לפי שכל הדינים שם הם דאורייתא. וכמובא בהרחבה מרובה בסוף גליון כאיל תערוג (פרשת נשא – שבועות תשע"ו). ושם פלפלו וסלסלו בזה מדברי קמאי ובתראי. ע"ש. וראה נמי בספר בזאת תבחנו (עמ' שיג), ובסוף גליון מריח ניחוח (מס' 710)[1].
[ב]
ועוד בה, כי אף לגבי שאר הקנינים, איתא במדרש רות רבה (ב, יד): א"ר זעירא, מגלה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים. ע"כ.
ולכאו' הרי ממגילה זו למדים הרבה מדיני הקנינים. אלמא ש"מ שאינם במשקל אחד עם שאר דיני האיסור והיתר שבתורה.
אכן ראיתי בס' אריה שאג (עמ' קמב) ששאל להגר"ח קניבסקי על מדרש זה, דצ"ע שהרי הרבה מהלכות גרות וקנינים נלמדים ממגילה זו. והשיב: זה אגב אורחא. ע"כ.
[וע"ע בס' רשימות שיעורים להרי"ד סולובייצ'יק, (מסכת יבמות דף מה: אות אות ד) שג"כ כתב, כי יש לתמוה דהלא כל הלכות גירות ילפינן ממגילת רות. וע"ש מ"ש בזה].
[ג]
אכן נתקררה דעתי מעט בכל זה לפי מ"ש בשו"ת דבר אברהם (חלק א סימן א),'דכל עיקרו של מנהג בקנינים מחליפין הוא דילפינן לה', ע"ש. ומעתה ניחא מעט, כי בהתעסקות בבירור מנהגי הקנינים, מביאה להרחבת קיום מ"ש "וזאת לפנים בישראל" וגו', דמהתם ילפינן נמי חליפין, כמנהג שהיה בזמנם שבו מקימים כל דבר. [אלא דאם מטעם זה, י"ל דלגבי לימוד גדרי "מנהג המדינה" סוף סוף אין לימוד. וע"ע בהמשך כאן].
ובפרט לפי מ"ש בספר החינוך (פרשת בהר מצוה שלו) וז"ל: ואין ספק כי אלו הקניות כולן מתקנת חכמים הן, והביאו הכתובים לסמוך בהם דבריהם. והאמת כי חכמתם היקרה העתידה להגלות על ידם היתה רמוזה וגנוזה בתוך הכתובים, ואף על פי שעיקר הכתובים אינו על אותן אסמכתות, נלמדות הן מתוכן. ע"כ. הרי שאפי' לגבי שאר כל הקנינים שנלמדו בתלמוד ממקראות ס"ל שחז"ל רק מצאו בהם סמך לסברתם. [ובאמת ראה במנחת חינוך שם, שכתב, שאינו יודע מנין זאת. ע"ש]. ובע"כ היינו משום שס"ל שיסוד הקונה בקנין מהתורה – זה גמירות הדעת (ראה מ"ש בדיבור הקודם אות י), וחז"ל פירשו מה מביא לידי הג"ד בצורות קניה שונות שמצאו להם סמך במקרא, וממילא פירשו ודרשו בזה למקראות, והוי דברי תורה. (וכ"כ בקובץ בית אהרן וישראל קכח עמ' סז).
[ושו"ר גם בדבריו הנפלאים של הגר"י אברהמסקי זצ"ל בקונ' דיני ממונות (עמ' 9) שכה כתב בלשונו הזהב: תוקף מעשי הקנינים נתאשר על ידי מנהג התגרים, הם הנהיגום בראשונה מעצמם בתור אות ומופת שהמשא ומתן הגיע אל תכליתו, והדבר הנמכר חלוט הוא מעתה אל הקונה, ואותן הפעולות שהנהיגום בני אדם בתור כח פועל בהעברת הרכוש מאיש אל רעהו, קבעתן ההלכה כמעשה קנין משפטי שאין אחריו כלום וכו'. הקנינים היותר חשובים תחלתם מנהג וסופם הלכה, במקצוע זה המנהג והדין יש להם הרכבה פנימית, וכל מעשה קנין שהחזיקו בו התגרים כקשר של קיימא חוק הוא בישראל ומשפט ביעקב וכו'. הרבה מנהגים של קנינים חברותיים טבע עליהם המשפט העברי את חותמה של ההלכה והשליטם בכל חומר הדין כאלו נכתבו בתורה, יען שכל מעשי הקנינים אינם אלא הבטוי העליון של השקלא וטריא, ומסקנת הדברים שנדברו בין הצדדים שהכל ביניהם תם ונשלם. וזהו שאמר רב פפי משמיה דרבא האי סיטומתא קניא וכו'. כל עיקרו של מעשה הקנין אינו אלא שהוא סימן חצוני של אותו רצון הפנימי וביטוי גמר דעת של המוכר והקונה הנותן והמקבל מכח אל הפועל וכו'. ע"כ].
ומעתה י"ל כן גם בסיטומתא, שעיקרה בגמירות הדעת וההתעסקות בבירור פרטיה הוי פירוש והרחבה למה שכתוב "לקיים כל דבר".
ובאמת שלדברי החינוך גופיה י"ל שההתעסקות בזה הוי פירוש למצות (ויקרא כה, יד) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך", שכתב בחינוך שם בריש דבריו, שזו מצות עשיית דין בין לוקח ומוכר, שנדין בדין מקח וממכר כענין שצותה התורה עליו, כלומר שיש צדדין שיתקיים המכר בין מוכר ללוקח ויש צדדין שאין לה קיום, והוא חובה עלינו לדון ביניהם כמצות התורה. [ובסיום המצוה כתב: ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים, כי להם לעשות דין. ובית דין העובר על זה ודן בין מוכר ולוקח שלא כדין שצותה על זה תורתינו השלימה ביטל עשה זה. ע"כ].
ואולי כל זה הביא לחז"ל לדרוש מ"ש (שמות יח, יג) "מן הבקר עד הערב" – אפשר לומר כן? אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום, וכאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. כלשון רש"י בפירושו למקרא שם. ועיין במס' שבת (י:).
וכרגע ראיתי בספר שאלת רב (ח"א עמ' יב) שנשאל הגר"ח קניבסקי: כשיש דין תורה ומחמת זה מברר הדיין מנהג המדינה (גם של גויים), האם בבירור זה מקיים מצות ת"ת? והשיב, כן. ע"כ.
[ועוד השיב, כי גם מה שמובא בגמ' – 'היינו דאמרי אינשי' נחשב הכל לתורה. ואכן כבר מצאנו בדברי הגאון ר' צדוק הכהן מלובלין בס' דובר צדק (עמוד קפח) שכתב: ומצינו בגמרא הרבה אמרי אינשי מאחר שנכתבו בגמרא ודאי הם דברי תורה גמור, ובשילהי מועד קטן (כח:) מימרות דנשי דשכנציב (ושם היה שכיחי ליצים כדאיתא במס' פסחים דף קיב ע"ב, והיו רגילים בשיחות יפות לליצנות, ויש מהם גם כן שייכות לדברי תורה לענין הספד ואבל דאז מסתלקות הליצנות בבית האבל). וכל אחד אף עם הארץ, יש בו שיחה דברי תורה שהוא שורש נפשו וחיותו, רק שהוא בעצמו אינו יודע, כי הוא במחשכים עדיין, ונקרא תורת ה', והרי זה אינו בתורת ה', אבל לעתיד שיקרא תורתו כי כולם ידעו שכל דיבורי האדם ומעשיו הכל מה' יתברך, אז לא ילמדו וכו' שיהיה בכל אחד דברי תורה (השייך לשורשו ומה שהוא למעלה ממדריגתו אי אפשר ללמדו כלל). עכ"ד[2]]. (וע"ע באורייתא דשמואל תהלים מח, יג. אות ט. ובפתיחה עמ' כב).
וכתב לי הרה"ג משה פרץ שליט"א: ראיתי שדן בענין החוקר מהו מנהג המדינה לענין סיטומתא, אם נחשב כעוסק בתורה, ואפשר להוסיף, שלכ"ע חשיב עובד את בוראו וכמ"ש מר"ן בש"ע (א"ח סימן רלא). ואולי בגלל ספק זה אמרו ז"ל שכל דיין דין אמת לאמיתו כאילו קיים ה' חומשי תורה (בעל הטורים משפטים כא, א), שלא יחשוב הדיין שנחשב לו כמתבטל מדברי תורה בהתעסקו בפרטים הנלווים לעניינים ההלכתיים הנידונים בדין תורה. ע"כ.
[ד]
ובר מן דין, אם לומד תורה לשמה, לכאו' לית לן בה, כי כבר כתב הרב לחמי תודה בריש הקדמה בפתיחת שערים (דף ב ע"א ד"ה והנה): מי שעוסק בתורה לשמה הוא זוכה כי אפילו שיחת חולין שלו יתחשב כלימוד תורה ממש, וזה מה שאמרו רבותינו ז"ל (סוכה כא:): ועלהו לא יבול – אפי' שיחתן של ת"ח צריכה לימוד. והו"ד הגר"ח פלאג'י בס' נפש כל חי (מע' ת ס"ק סז) וכתב: ובזה פרשתי כוונת התנא רבי מאיר (אבות פ"ו מ"א) כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, רוצה לומר שזוכה לדברים הרבה שהם דיבורים דעלמא ושיחת חולין, אלו הדיבורים הם נחשבים אליו כלימוד. והיינו על דרך שדרשו רבותינו ז"ל בכמה קראי, קחו עמכם דברים (הושע יד, ג. יומא פו:), וכיוצא, שהם דיבורים. ע"כ.
(וע"ע בדברי הגרע"מ בראש הספר שם במהדורת מכון שובי נפשי, מ"ש אודות העיסוק בספר החזיונות והגורלות שבו וכדו', האם הוי ביטול תורה. וכתב להוכיח מעצם מה שהמהרח"ו עסק וכתב לדברים. ע"ש. ולכאו' יכל להביא מדברי המחבר גופא כאן. אבל לכאו' מזה יהיה תברא להוכחתו, כי י"ל שאין ללמוד מהמהרח"ו שעסק בתורה לשמה, ואפי' שיחת חולין שלו כתורה היא חשובה. וראה עוד להלן. וע"ע בהקדמת ס' הברית שדבריו בח"א באו לבאר ליסודות הטבע וכדו' שכתב המהרח"ו בקיצור נמרץ בשערי קדושה. ע"ש. וכל גדולי ישראל עסקו בספרו כמפורסם).
ואין לשאול על זה ממ"ש במסכת מנחות (צט:): שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל, כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חכמת יונית? קרא עליו המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית. ע"כ. ולכאו' סמא בידיה ללמוד לשמה. די"ל דהתם לא איירי מצד ביטול תורה, כשם שאין איסור ללמוד אומנות, אלא מצד האיסור בפני עצמו של חכמה יונית, וכמו שביאר הגרי"ד סולובייצ'יק (ישורון ח"ח עמ' רצב) עפ"ד הירושלמי (פאה פ"א ה"א). והו"ד בילקוט ביאורים (שם הערה רנב).
ואף אי נימא דאיירי מצד איסור ביטול תורה, י"ל דאיירי בלימוד חכמה יונית על אותו המשקל של לימוד 'כל התורה כולה' שפתח בו, (וראה נמי בברכת שמואל קידושין סי' כז אות ח), והגרח"פ לא קאמר אלא כל עוד שזה רק 'דיבורים ושיחה'.
ובקושטא, דגם בלא"ה אעיקרא דמילתא לא קשיא, כי לאו מילתא זוטרתא היא ללמוד לשמה, ואפשר שבאותו הפרק עדיין לא היה בן דמה במדרגה זו. (וכמ"ש במס' פסחים נ: לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה וכו', ודייקו שכן הוא 'לעולם' בהתחלה). והיינו שאמר 'כגון אני שלמדתי כל התורה כולה' וכו', 'קרא עליו המקרא הזה' וכו'. וגם דוק לשון 'אני' ו'עליו' דקאמר[3]. ואה"נ מי שהגיע למדרגה של תורה לשמה שרי ליה. ובזה נמצא מנוח למה שטרחו רבים בביאור הנהגת הרמב"ם שלמד שאר חכמות. ומצאתי און לי בספר לב מבין (נאבארו, הלכות ת"ת סוף פרק א), שדקדק בגמ' כדברינו, וביאר לפי דרכו במדרגת בן דמה באותו הזמן. ע"ש. ולדרכינו היינו נמי מה שאמר הרמב"ם גופיה על עצמו (שו"ת הרשב"א חלק א סימן תיד) 'שלמד לחכמות רק לרקחות ולטבחות ולאופות לתורה הקדושה'. וזה בכלל גדר הלימוד לשמה שלו שהתיר לו גם את שיחת חולין זו, שהרי ממנה משתמש לצורך התורה. וקיצרתי הרבה.
[ה]
ומן הענין להביא מ"ש בספר שבט מוסר (פרק יא), וז"ל: ונחזור למעלת התורה, ונדבר בחכמת החכמים שנגלה להם תעלומות חכמה, ויודעים ומכירים בכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, ובקיאין בכל, ולא מבעיא חכמי התלמוד שגדלה מעלתם ממלאכי השרת, אלא אפילו החכמים שבכל דור ודור. ואכתוב לך קצת רפואות ודברים סגוליים ומענין בריות משונות בטבעם ובהולדם הבאים מפוזרים בספרים, כדי שתראה בעיניך שלא נעלם מהם דבר חוץ מהדברים הבאים בתלמוד ובמדרש שאיני כותבם כי ידועים הם ואיני מביא מהם כי אם קצת שנראים נעלמים ואינן מפורסמים לכל וכו'. (ואח"כ כתב:) הנה כתבתי אלו הדברים משום שנוגעים לעבודת ה' שתדע שאין אלוה מבלעדו, והוא משנה הטבע כעיבור הפתן וחולדה ועורב ובריה שבים שבולע ילדיו ומקיאן חיים, ודג קטון מעכב הספינה בעוקצו, והכל הוא בגזרתו ית'. ויש מהם דברים של רפואות כדי שתהיה בריא לעבוד ה' כמ"ש הרמב"ם דברי רפואות לסבה זו, ומהם דברים מרחקים הנזק ומסירים מומי הפנים שלא יתבייש בין חביריו, והמבטל השכרות ושנאת היין הגורם לעבירות, והגורם קיום הפירות שלא ירקבו והיין שלא יחמיץ והקמח שלא יתליע כדי שלא תטרד מעבודת השם. ומחיקת אותיות בנקל לסלק טעיות ותיקון קריאת אותיות מטושטשות, ומהם דברים מטבע המוטבע בבעלי חיים לבקש רפואות, כדי שידע האדם ויתן הודאה לבוראו שנתן חכמה לכל ברואיו, ומהם דברים סגוליים מועילים לאיזה הקדמה להבין דבר מן התורה כי כל מה שברא קב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, דלכן צריך האדם לידע מכל הדברים בידיעה זו שכונתו להבין דברים בתורה ולהלל ולשבח ולפאר למי שברא הכל כרצונו לצורך האדם כדי שיעבדו אותו להטיב עמהם בשני עולמות בשכר עבודת התורה והמצות אשר המה עושים. ע"כ. (וראה בספר היו דברים מעולם ח"ב פ"ב).
וע"ע בהקדמת הרמח"ל לספר מסילת ישרים, שכתב: ותראה, אם תתבונן בהוה ברוב העולם, כי רוב אנשי השכל המהיר והפקחים החריפים ישימו רוב התבוננם והסתכלותם בדקות החכמות ועומק העיונים איש איש כפי נטית שכלו וחשקו הטבעי. כי יש שיטרחו מאד במחקר הבריאה והטבע, ואחרים יתנו כל עיונם לתכונה ולהנדסה, ואחרים למלאכות. ואחרים יכנסו יותר אל הקודש, דהיינו, למוד התורה הקדושה, מהם בפלפולי ההלכות, מהם במדרשים, מהם בפסקי הדינים. ע"כ.
הנה ממה שכתב 'יכנסו יותר אל הקדש', משמע כי גם כל האמור לעיל מיניה (מחקר טבע הבריאה, תכונה הנדסה וכו'), נכלל בקודש, אלא שלימוד התורה הוא יותר בקודש. ואולי תיבת 'יותר' מוסבת רק על הרישא דהיינו על 'יכנסו' אבל לא על הסיפא דהיינו על 'בקודש'. וצ"ע. (וכאן לא איירי מצד 'מצוה' לדעת אומנות וכדו'). [וראה עוד בספר 'הברית' ח"א ובהקדמתו, שע"י ידיעת הטבע וכו' יוכל להכשיר עצמו להגיע לרוח הקודש וכו', וכמ"ש המהרח"ו בשערי קדושה. ע"ש].
(וע"ע מ"ש בחיבורי אורייתא דשמואל עמ' תתפח, מנין היה לחז"ל ידיעות בחכמת הטבע וכדו'. ואכ"מ).
[1] אולם מה שכתבו שהסכים לזה הגרח"ק, צ"ע לי ממה שכתוב בספר שמחת מרדכי (עמ' תמו) שהגרח"ק השיב על סברת הגראי"ל הנ"ל – 'אינו מוכרח'. ויותר מפורש בספר שאלת רב (ח"ב עמ' יא) שהשיב, כי העוסק בסוגיא של מצוה דרבנן (כגון נר חנוכה) מקיים בזה מצוה דאורייתא. (וראה להלן מ"ש עוד מהגרח"ק).
[וע"ע בקונ' קרוב אליך (פי"א אות יט עמ' קה במהדורת תשע"ט), שנשאל הגר"ח קניבסקי: האם צריך לקרוא תיבות לעז שברש"י? והשיב, אבא זצ"ל נהג לאומרם, ואמר כיון שרש"י כתבם זה תורה. ע"כ. וכ"ה בס' דרך שיחה (ח"א עמ' תקיד). וראה נמי בדבריו שבס' אריה שאג (עמ' תרסג), שנשאל בזה, והשיב שצריך לקרותן, ואע"ג שאינו מבין, וכמ"ש במס' ע"ז (יט.) דלגרוס איניש ואע"ג דלא ידע. וכעת הופיע גליון פנינים – מס' פ"ד, ואסף בזה מדברי ומהנהגת כמה מגדולי רבותינו האחרונים. ע"ש ובמכתבי הקוראים במס' פ"ה. וראה נמי מה שכתבתי לו במכתב על זה שנדפס בגליון מס' פ"ז, ובעורי דבורה – ח"י (סי' יא). וע"ע בחידושי לרמב"ם שנדפסו בעורי דבורה – חי"ב (עמ' קיג), ומ"ש בקצרה בצלותא דשמואל (עמ' תשפד)].
(וכבר נודע מ"ש הגר"מ שך בהקדמת ס' אבי עזרי – מדע, מהדורא רביעאה, בגדר לימוד 'קבלה' לענין ת"ת. ומ"ש ע"ד כמה חכמים בגליונות אליבא דהלכתא מס' טז דף יד, ומס' כב דף כו. וע"ע מ"ש בחיבורי עורי דבורה ח"ח עמ' קנח).
[2] והוסיף מעלת בן אחותי הרה"ג המופלג בתורה ויראה ר' מאיר דרגולי שליט"א (מח"ס המאיר לארץ), שכ"כ עוד הגרצ"ה בספרו פוקד עקרים (דף כו:) ד"ה וכל ניסי. ע"ש. וע"ע בשו"ת הרשב"א (סי' תיג), ובמדרש תלפיות (ענף היינו דאמרי אינשי), ובפתח עינים (ב"ק צב.), ובמדבר קדמות (מע' ת אות יא), ולהגרח"פ בנפש חיים (מע' מ אות קפו), ובספר דברי תורה (ח"ד אות קיב). והגאון האדר"ת ז"ל חיבר ע"ז קונטרס 'קושט דברי אמת'. וע"ע בספר מגדים חדשים עמ"ס עירובין (ג.) ומו"ק (ה.) ותענית (ט.). ובספר לקט השבלים (ח"ב עמ' תב). ע"כ.
[3] ואולי לכן גם לא נקרא כאן בשמו המלא ועם תואר רבי, שהרי הוא 'רבי אלעזר בן דמא' בן אחותו של ר"י. (ראה בספר יוחסין מאמר ראשון, לפני החבורה השלישית. ובמאמר ראשון אלף בית, אות האל"ף ערך רבי אליעזר בן דמא). וכמו שנקרא לפני פטירתו בתלמוד ירושלמי מסכת שבת (סוף פרק יד), ובתוספתא מסכת חולין (פ"ב הלכה כב). [וכנראה תיבות אלו נשמטו בתלמוד בבלי מס' ע"ז (כז:). אולם לא מצאתי לזה סמך בכת"י. ויותר נראה שקיצרו לכתוב במקור. וע"ע בירושלמי שם (פ"ב ה"ב). וראה היטב בספר יוחסין (מאמר ראשון, שם)]. וגם במס' היכלות (סוף פ"ד. באוצר המדרשים עמ' 113) הוגדר בשעת פטירתו כאחד מאבירי ישראל. ע"ש. (וראה עוד שם בפי"ד עמ' 116). [ומעניין להשוות זאת עם מ"ש במס' ברכות (נו:). ע"ש].
