מקורות ונימוקים
א. בן נח בברכת הנהנין
יש לדון האם בן נח מותר לו לברך או אסור לו או שמא אדרבא מחוייב הוא בברכה. ואמת שכבר הארכתי בהך מילתא בדוכתי אחריני, אולם לצורך הענין כאן אכתוב הנקודות בקיצור נמרץ, דהנה בשורש חיוב ברכות הנהנין מבואר בגמרא ברכות (לה.) דסברא הוא שאסור לו לאדם שיהנה מהעולם הזה בלא ברכה, וכן מבואר שם שהנהנה בלא ברכה נחשב שמעל וכאילו נהנה מקדשי שמים וכאילו גוזל להקב”ה וכנסת ישראל, עיי”ש. ומעתה יש לדון אם בן נח מחויב מחמת שני טעמים אלו לברך, הן מצד הסברא (שכידוע כתב רבינו ניסים גאון בהקדמתו לש”ס שכל חיוב בני נח במצוות הוא מחמת שהדבר מובן בשכל האדם), והן מצד איסור מעילה וגזל.
והנה לגבי מה שאמרה הגמרא דסברא הוא, יעוין שם בפני יהושע שנקט שאם החיוב מסברא א”כ הוי מדאורייתא (ודלא כסתימת הפוסקים שחיוב ברה”נ הוא מדרבנן), אולם בצל”ח שם פליג עליו דהא הסברא שייכת גם בבני נח ובודאי לא מצאנו שהם חייבים בכך, אלא על כרחך שהכוונה היא שכיון שזה סברא לכך תיקנו חכמים ברכות הנהנין אבל לא שעצם הסברא מולידה חיוב ישיר על האדם, עיי”ש. הרי דפשיטא ליה שלא שייך לומר שבן נח חייב, ויש לדון בדעת הפנ”י דאף הוא מסכים לזה שבני נח לא הצטוו בכך, אך סובר דהך סברא שאסור לאדם ליהנות מהעוה”ז בלא ברכה היא דווקא כלפי ישראל שהם יועדו לעבוד את הקב”ה בכל לבבם ונפשם ונצטוו בתרי”ג מצוות משא”כ בני נח.
ומצד מה שנזכר בגמרא שיש כאן איסור מעילה, הנה בודאי שאין זו מעילה גמורה ואם כן יתכן שזו רק דרגה מסוימת ששייכת כלפי ישראל שהוא מרומם על שאר האדם, וגם יש לעיין אם בני נח מצווים באיסור מעילה. ועכ”פ יש לדון מדוע לא מצינו שהם חייבים בברכות הנהנין מצד איסור גזל הנזכר בגמרא, והרי קושטא שאיסור גזל אצל בן נח רחב הוא יותר מאיסור גזל שאצל ישראל, וכמש”כ בספר החינוך (מצוה תטז) שבני נח מצווים במצוַת ‘לא תתאוה’ לפי שהיא ענף למצות גזל, וכן מצינו בגמרא סנהדרין הרבה דוגמאות לכך (וכמו שכתבתי בתולדות נח ריש פרק ה). אך נראה לומר ע”פ מה פירש רש”י כאן דהיינו שגוזל להקב”ה את ברכתו, ומבואר שנקט שאין כאן גזל על המאכל עצמו, אלא שכיון שהסברא נותנת שהאדם צריך להודות ולברך להקב”ה על הנאת מאכלו לכן כשלא עושה כן הרי הוא גוזל את הברכה שהיה מחויב בה. ולפי זה שפיר י”ל שבן נח שמעיקרא אינו מחויב לברך (וכאמור שהסברא לחייב בברכה היא דוקא כלפי ישראל) ממילא אין כאן שום גזל.
אמנם מבין השיטין יוצא לנו שעיקר הדבר שייך כלפי כל נברא ונברא שיש לו להודות להקב”ה, ורק שלעשות את זה חיוב לא עשו אלא על ישראל ולא על גויי הארצות. ובאמת הרי כידוע שאברהם אבינו היה מאכיל ומשקה את אורחיו והיו מודים לו והיה משיב להם אל תודו לי אלא להקב”ה שהוא מקור הכל וכו’, וכמובא במדרש (בראשית רבה פרק נט אות ח, עיין באברבנאל בראשית פרק כד שאלה ח) שהרְגיל שמו יתברך בפי הבריות. ורואים שהיה בזה ענין גדול, וכמובן שלא היה זה רק בשביל עצם הברכה אלא בתור נטיעת אמונה בבורא כל העולמות, ועכ”פ לא היה כאן חיוב. ויוצא שיש ענין שהגוי יברך ויודה להקב”ה על מאכלו ומשקהו, אלא שיש לעיין אם ראוי ללמדו לומר זאת בטופס הברכה שתיקנו לנו חז”ל ולהזכיר שם אדנות. ולפום ריהטא נראה שמוטב שיברכו בלשון לעז את הנוסח הברכה שתיקנו לנו חכמינו, וכעין ‘בריך רחמנא דיהיב לן האי פיתא’, וזה שביל הזהב בהך מילתא.
ב. עניית אמן אחר ברכת גוי
ולענין עניית אמן אחר ברכת הגוי, הרמ”א (או”ח סימן רטו סעיף ב) כתב שעונים אמן אחר גוי אם שמע כל הברכה מפיו, ומקורו מדברי רבינו יונה (בתר”י ברכות פרק ח דף מ.), ועיין בטור (שם) דאזיל בעקבות אביו הרא”ש (ברכות פ”ח ס”ה) ע”פ הירושלמי (שם פ”ח ה”ח) ובתוספות הרא”ש (ברכות נג:) הוסיף שכן אמרו בתוספתא (שם פ”ה הכ”ב) שעונים אמן אחר גוי המברך, אלא שהטור הוסיף דהוא אפילו אם לא שמע כל הברכה, עיי”ש. אולם הרמב”ם (פ”א מברכות הי”ג) פסק שאין עונים אמן אחר הגוי כלל, ועיי”ש בלח”מ (שם) שהוכיח כן גם מפירוש המשניות לרמב”ם, וביאר בכס”מ (שם) דס”ל דתלמודא דידן פליג בזה על ירושלמי הנ”ל, והאחרונים (מטה יהודה, פתח הדביר, נהר שלום) נקטו דהכי דעת מרן השו”ע. נמצא א”כ שזו מחלוקת ספרדים ואשכנזים, וכן מבואר בהלכה ברורה (שם בירור הלכה ס”ק ו) עיי”ש.
ואמנם יל”ע אם ישתנה הדין בגוי דידעינן ביה שכוונתו לשמים ולא לעבודה זרה או שיתוף, ודו”ק. וראיתי בערוך השולחן (או”ח שם סעיף ג) שהביא מה שפסק הרמ”א שעונים אחר גוי אם שמע כל הברכה מפיו, ושכן נמצא בירושלמי, וסיים שנראה שאין כוונת הירושלמי על סתם ברכה הקבועה אלא שאמר ברכה לאלהי ישראל וכיוצא בזה. ונראה כוונת הערוה”ש שלא סגי בטופס הברכה לידע שמתכוין לאלוקי ישראל בורא כל העולם, אלא עדיין יתכן שהוא מתכוין בדעתו המשובשת שהאליל שלו הוא כביכול האדון מלך העולם, משא”כ כשמזכיר אלוקי ישראל, ולפי זה כל שכן כשאומר ברוך אתה ה’ אלוקי ישראל וכו’. ועיין במדרש רבה (בראשית פרשה סו סימן ו) גוי המברך את השם עונים אחריו אמן, בשם אין עונין אחריו אמן, וצ”ע מה החילוק, והבן.
ג. הזכרת השם לבטלה בבן נח
לענין אם בני נח מצווים על איסור הזכרת השם לבטלה, הבאתי בספר תולדות נח (סוף פרק ג) שהגרי”פ פערלא (על הרס”ג ח”א דף לח) למד בתחילת דבריו בדעת הגאון דב”נ מוזהר על איסור הזכרת ש”ש לבטלה, ואסברה לן טעמא דמילתא דהוי בכלל איסורא דברכת השם, שהוא נלמד (סנהדרין נו:) מדכתיב ‘ויצו השם אלהים’, ואף שלא נזכר בקרא ענין קללה בכל זאת אמרינן שהוזהרו לשמור על קדושת ה’ וממילא יש ללמוד גם שהוזהרו שלא להזכיר לחינם שם שמים, אך לבסוף דחה זאת דע”כ האזהרה היא דוקא על קללה ולא על הזכרת ה’ לבטלה. ועיין בספר יוסף דעת (סנהדרין עמ’ יט) שכתב שגוי שבירך ברכה דרך שבח ללא צורך, נראה שאין עליו איסור ברכה לבטלה, לא מיבעיא לסוברים דאיסורא מדרבנן וא”כ לא מצינו שחכמים תיקנו ואסרו זאת לגוי (עיין תולדות נח ריש פרק יג), אלא אף לסוברים שאסור מדאורייתא לכאורה אין בני נח מצווים על זה, ובפרט כשאומר דרך שבח דכיון שלא תיקנו לו ברכות הרי זה כשבח בעלמא.
אחר זמן ראיתי לידידי הרה”ג חמ”י אורצל שליט”א בספרו הנכבד ‘תורתך לישראל’ (עמ’ שלו) שהביא מחלוקת האם איסור הזכרת שם שמים לבטלה הוא בכלל מצות ברכת ה’ שגם גוי מצווה עליו או לא, שבספר מצוות השם להגר”י שטייף זצ”ל (מצוות בני נח סי’ נז אות א) כתב שגם לגוי אסור להוציא שם שמים לבטלה משום שהוא ענף ממצות ברכת ה’. אולם מרן הגר”ח קנייבסקי זצ”ל השיב לו דלכאורה גוי לא נאסר בהזכרת שם שמים לבטלה, וכן נוטה דעת הגאון רבי מרדכי גרוס שליט”א. ושוב הראוהו בשו”ת מאזניים למשפט להגר”ז סורוצקין (ח”א סי’ כ) שנקט בפשיטות שאין בן נח מצווה על הזכרת שם שמים לבטלה. הרי לנו דהעיקר להלכה הוא שאין ב”נ מצווה על זה.
