מקורות ונימוקים:
השאלה שלפנינו נוגעת בארבעה נושאים נפרדים, וכדלהלן:
- האם יש לברך הגומל על נסיעה במטוס?
- האם חולה קורונה שהחלים עליו לברך הגומל?
- האם ומהי הגבלת הזמן לברכת הגומל לכתחילה ובדיעבד?
- האם גם אשה מברכת הגומל כמו האיש?
ברכת הגומל למי שטס במטוס
בגמרא בברכות דף נ”ד: אמר ר’ יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים. ובגמ’ שם מובאים המקורות מפסוקי המזמור הודו לה’ (שאומרים בפסח) שם מופיע כל הארבעה שצריכים להודות.
ובשו”ע או”ח סימן רי”ט סעיף א’ הביא להלכה את דברי הגמרא. אלא שבסעיף ז’ כתב השו”ע וז”ל באשכנז וצרפת אין מברכים כשהולכין מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי ביה חיות רעות ולסטים ובספרד נוהגים לברך מפני שכל הדרכים בחזקת סכנה ומיהו בפחות מפרסה אינו מברך וכו’…
מן האמור מבואר, מחלוקת יסודית האם יש לברך בכל דרך שהיא יותר מפרסה או רק בדרכים שהם בחזקת סכנה כמו שהיה בימי חז”ל. וביאר המשנ”ב ס”ק כ”ב שלדעת השו”ע ברכת הגומל שווה לברכת הדרך ולכן בכל מקום שיש לברך ברכת הדרך יש לברך אח”כ גם ברכת הגומל.
לפיכך לדעת הפוסקים כמרן השולחן ערוך יש לברך בנסיעה שהיא מעל 72 דק’ ולא גרע מנסיעה במכונית מעיר לעיר. כן כתב באול”צ פרק יד הלכה מ”ג [אלא שחילק שם בין מטוס נוסעים ציבורי למטוס פרטי שאין בזה חשש ליסטים אבל שאר פוסקים לא חילקו בזה] וכן כתב בהליכות עולם חלק ב’ עמוד קעז’ ובשו”ת יחווה דעת חלק ב’ סימן כו’.
אכן אף לדעת הפוסקים כדעת הרמ”א, בנידון נסיעה במטוס כתבו שיש לברך בכל נסיעה כיון שהיא מוגדרת כמקום סכנה. כפי שהורה החזו”א (ארחות רבינו חלק א אות קד’), וכן כתב האגרות משה שבכל נסיעה במטוס אף באותה מדינה יברך (ובלבד שיהיה שיעור 72 דק’) לעומת זה הגאון מטשעבין בשו”ת צל החכמה חלק א’ סימן כ’ הורה שיברך בלא שם ומלכות.
ובטעם הדבר ביאר הגר”מ פינשטיין בשו”ת אגרות משה חלק ב’ סימן נ”ט ששורש הענין של הולכי מדבריות הוא שא”א לחיות ללא תחבולות ושומרים וכדו’ וא”כ ה”ה במטוס הנמצא בין שמים וארץ וברגע אחד של קלקול במערכת המטוס כולם אובדים ללא דרך להינצל כלל ותחבולת האוירון שנמצא באורי תחבולה גדול היא כדי להציל כל הנוסעים וא”כ אף שההרגל נעשה טבע מכ”מ תחבולות האוירון שווה למי שהלך במדבר ולקח הרבה חיילים ושומרים כדי להנצל מליסטים וחיות רעות שאף שדרכו בטוחה מכ”מ ודאי שיברך הגומל.
ברכת הגומל לחולה שהתרפא
מחלוקת דומה ישנה גם לגבי חולה שהתרפא, כמבואר בשו”ע סימן רי”ט סעיף ח’ בזה”ל – בכל חולי צריך לברך אפי’ אינו חולי של סכנה אלא כל שעלה למטה וירד וכו’. [ובמשנה ברורה שם ס”ק כ”ד כתב שבא למעט מיחוש קל שאינו גורם לו לשכב במיטה] ואין הפרש אם יש לו מיחוש קבוע שבא מזמן לזמן (כמו מחלות חורף) או מיחוש שאינו קבוע. הגה ויש אומרים שאינו מברך רק על חולי שיש בו סכנה וכו’…
מבואר גם כאן מחלוקת יסודית שלדעת השו”ע יש לברך על כל חולי שגורם לו לשכב במיטה ולדעת הרמ”א לא יברך אלא רק על חולי שיש בו סכנה.
ובט”ז שם ס”ק ה’ כתב שבנפל למשכב שלשה ימים צריך לברך אבל השיג ע”ז בביה”ל שם ד”ה: “כגון מכה של חלל” שלדעת הרמ”א אין זה קשור לזמן מסוים אלא לחולי שיש בו סכנה או לא.
לעניין הלכה, בבן איש חי פרשת עקב אות ז’ פסק כדעת הט”ז שאין לברך אלא רק בנפל למיטה שלשה ימים.
אולם מרן הרב עובדיה יוסף זצ”ל בספרו בהליכות עולם על הבא”ח שם עמוד קעה’ השיג על דבריו מכל וכל שזה יתכן אולי לדעת הרמ”א אבל לדעת השו”ע הדבר פשוט שיש לברך על כל חולי שהצריכו לשכב במיטה ללא הגבלת זמן, אלא אם כן שכב מחמת עייפות וחולשה ולא מחמת חולי.
כן פסק גם האור לציון בפרק י”ד הלכה מ”ד שכל מי שנפל למשכב מחמת חוליו אפי’ לא שכב אלא חצי יום מברך ברכת הגומל. וכן פסק המשנ”ב שכך הוא לדעת השו”ע וכן כתב בכה”ח שם (אות מו’).
נמצא שבמקרה שציינת בשאלה שלא הרגשת טוב באופן משמעותי צריך לברר אם היה חולי שהוצרכת ללכת לבית חולים הוי כבר בגדר של חולי שיש בו סכנה ואף למנהג האשכנזים יש לברך ואם היה באופן של חולי שאין בו סכנה יש לברך רק למנהג הספרדים.
עד אימתי הוא שיעור זמן ברכת הגומל
לגבי שיעור הזמן שניתן לברך ברכת הגומל, בב”י כתב בשם הרמב”ן שיש לברך עד שלשה ימים שעד אז נחשב בא מן הדרך. הרשב”א כתב בשם רבנו יונה שמברך רק עד חמשה ימים. ובשיטה מקובצת כתב שאפשר להמתין עד שלשים יום. אמנם השו”ע בסעיף ו’ פסק כדעת הטור שיכול לברך הגומל כל זמן שירצה אלא שלכתחילה פסק השו”ע סעיף ו’ שנכון שלא לאחר יותר משלשה ימים ואם איחר, יברך כל זמן שירצה. כך גם הביא להלכה מרן הרב עובדיה זצ”ל בספרו הליכות עולם חלק ב’ עמוד קע”א עי”ש.
על פי האמור כתבו בפסקי תשובות סימן רי”ט אות יח’ וכן בהליכות ברכות עמוד תל”א לדרג את סדר העדיפויות דרגות בעדיפות להקדים את ברכת הגומל עדיפות ראשונה 3 ימים אח”כ ישתדל תוך 5 ימים אח”כ ישתדל תוך 30 יום ומאחר זמן זה יברך כל זמן שירצה. ואמנם בשו”ע הזכיר רק את דעת הרמב”ן שלכתחילה יש לברך תוך שלשה ימים ובדיעבד כל זמן שירצה ולא הוסיף להחמיר 5 ימים או שלשים יום אבל כיוון שבב”י הביא את דעות הראשונים הנ”ל לפיכך יש לחוש להקדים לחוש לאותם השיטות.
האם אשה מברכת ברכת הגומל
בנוגע לחיוב אשה בברכת הגומל, בעיון בדברי הגמרא והראשונים נבחין שלא נמצא חילוק בדבר בין איש לאשה, כך שלא מצאנו פטור לאשה מברכה זו. אלא שהמשנ”ב בסימן רי”ט ס”ק ג’ כתב וז”ל וגם נשים מנהג העולם שאין מברכין ברכה זו והביא שכתבו האחרונים הטעם משום שסדר ברכה זו הוא בעשרה ולאו אורח ארעא לאשה לברך בפני עשרה אנשים. וכן הורה החזו”א שאשה לא תברך (ארחות רבינו חלק א’ אות קג’) [ומה שהוסיף המשנ”ב שתברך בפני נשים ואיש אחד דחו את זה האחרונים כיוון שעיקר הברכה היא בפני עשרה אנשים דווקא].
אלא שלגבי יולדת כתב מרן הגרש”ז אויערבך בשו”ת מנחת שלמה חלק ב’ סימן ל’ אות ד’ שבירושלים רבים נהגו שיולדת מברכת כיוון שרגילות היא שמתאספים אצלה קרובים בביתה ואין בזה חשש צניעות. אבל זהו דווקא ביולדת ולא בשאר חולי או סיבות האחרות של ברכת הגומל.
מאידך מנהג הספרדים פשוט שגם אשה מברכת ברכת הגומל בכל הסיבות של ברכת הגומל ולא רק ביולדת כדינא דגמ’ כן מבואר בבן איש חי פר’ עקב אות ח’ וכן בכה”ח ס”ק ג’ וכן בשו”ת יחוה דעת חלק ד’ סוף סימן טו’. ועיין בהליכות עולם שם עמוד קעד’ שהאריך לבאר שאין בזה חשש פריצות כלל מה שאשה מברכת בביהכנ”ס שאין יצר הרע מצוי לשעה קלה ובמקום דאיכא אימתא דשכינתא אין לחוש אף לקול באשה ערוה והכיח כן מזה שמעיקר הדין אשה עולה לקרות בתורה ולא עושין כן משום כבוד הציבור אבל משום פריצותא לא חששו וכו’… עיי”ש.
אמנם נראה שלמעשה המנהג הוא משתנה בין הסיבות השונות של ברכת הגומל, שאשה לאחר לידה מברכת בעצמה ומודה לה’ כי אינו דומה המודה מעצמו למודה ע”י אחרים. אבל במקרים אחרים המצויים תדיר כמו בכל הנסיעות מעיר לעיר וכדו’ הבעל או אדם אחר מברך ומוציא את האשה ידי חובתה מדין שומע כעונה.
חשוב להוסיף שהאשה יכולה לצאת ידי חובת הברכה כאשר בעלה או אדם אחר מברך ומכוין להוציאה ידי חובה למרות שסיבת חיוב הברכה שלו היא שונה משל האשה. כפי שמשמע מסתימת השו”ע סימן רי”ט סעיף ה’, וכפי שפסק בחזון עובדיה ברכות עמוד שנ”ד ודלא כדברי הגר”ע איגר שהסתפק בזה כיוון שדמיא לקרבן תודה ששם יש חיוב להביא לשם הנס שנעשה לו.
