מקורות ונימוקים:
המג”א (סי’ תכו) כתב בשם השל”ה שלא נהגו הנשים לברך על מצווה זו לפי שהיא מצוות עשה שהזמן גרמא, ואע”ג דנהגו הנשים [מבנות אשכנז] לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא, מ”מ מכיון שהן גרמו לפגם הלבנה אין מברכות.
אולם באמת המהר”ש קלוגר בספרו חכמת שלמה (סי’ תכו) תמה על המג”א שהרי אין המניעה מלברך מכח הזמן, אלא רק מכח גוף הלבנה שבשעת חידושה מברכים ובשעת חסרונה אין מברכים. ולא שייך מצוות עשה שהזמן גרמא אלא כגון סוכה ולולב שהתורה לא חייבה אלא בזמנים אלו. וע”ע כיוצ”ב בספר טורי אבן (מגלה דף כ:) לגבי מצוות ביכורים, שמצוות בכורים לא הוי מצוות עשה שהזמן גרמא לפי שמכח הזמן אינו מביא ביכורים במשך השנה לפי שאינן נמצאים בשדה במשך השנה. וכ”כ הגרע”א (ביכורים פ”א או’ ו’). ובשו”ת הר צבי (ס”ס קיח), וע”ע במ”ש מורנו בספר חזו”ע – פסח (עמ’ יא) בדין ברכת אילנות כיוצ”ב.
ומ”מ בזמנו שמעתי לתרץ, דמכיון שהמנהג לקדשה רק מיום ז’ לחודש אע”ג שנמצאת קודם לכן, וכן לאחריה, הוי כהזמן גרמא.
ומכל מקום באחרונים מבואר עוד כמה טעמים למה נשים לא נהגו לברכה, או משום שאין לברך אלא בשמחה וחוה נתקללה שתהא עטופה כאבלה וכדאי’ בעירובין (ק:). וכ”כ בשו”ת שבות יעקב.
ויש שכתבו הואיל וקידוש הלבנה הוי כהקבלת פני שכינה והתורה פטרה נשים מן הראיה שנא’ “יראה כל זכורך”.
ועכ”פ כיון שטעמים אלו חלשים הם, כתב בספר חזו”ע – חנוכה (עמ’ שעא) שטוב שתשמע את הברכה מאיש ותתכוון לצאת בכך ידי חובה, ובפרט שהמאירי (סנהדרין מב.) כתב שאשה מברכת על הלבנה ואין זה בכלל מצוות עשה שהזמן גרמא.
