מקורות ונימוקים:
חלוקה שותפות בדבר שאין בו כדי חלוקה היא בדרך גוד או איגוד
במשנה בב”ב דף י”א. מבואר שכל אחד מהשותפים יכול לדרוש חלוקת השותפות, אך ורק אם יש בדבר בו הם שותפים כדי חלוקה, זה לשון המשנה שם:
“אין חולקין את החצר עד שיהא ארבע אמות לזה וארבע אמות לזה… ולא את הטרקלין ולא את המורן ולא את השובך ולא את הטלית ולא את המרחץ ולא את בית הבד ולא את בית השלחין עד שיהא בהן כדי לזה וכדי לזה. זה הכלל כל שיחלק ושמו עליו חולקין ואם לאו אין חולקין אימתי בזמן שאין שניהם רוצים אבל בזמן ששניהם רוצים אפי’ פחות מכאן יחלוקו”.
ובגמרא בדף י”ג. שאלה הגמרא, מה ניתן לעשות במקרה בו יש שותפים בדבר שאין בו כדי חלוקה, האם מוטל עליהם להישאר שותפים לנצח? ומביאה הגמרא בזה מחלוקת אמוראים, בזה”ל:
אין בהן כדי לזה וכדי לזה מהו? רב יהודה אמר אית דינא דגוד או אגוד, רב נחמן אמר לית דינא דגוד או אגוד, ע”כ.
לעניין הלכה מבואר בדברי הגמרא שם י”ג: אמר אמימר הלכתא אית דינא דגוד או אגוד. וכן פסק השולחן ערוך להלכה חו”מ סימן קע”א סעיף ו’.
לאור האמור בנידון השאלה שלפנינו, הדין הוא שלא יוכל לומר השותף אין רצוני לפרק השותפות. אלא זכותו של המעוניין לחלוק לדרוש את חלוקת השותפות בדרך גוד או איגוד. כלומר קנה אתה או אקנה אני.
האם דין גוד או איגוד הוא רק ביורשים או גם בכל שותפים
אולם בטור חו”מ סימן קע”א הביא למחלוקת ראשונים בנידון השאלה האם ניתן לחייב חלוקה בדרך גוד או איגוד גם בשותפים שהשתתפו מדעת ומרצון. דעת הר”י מגאש והראב”ד, שדין זה של גוד או איגוד לא נאמר אלא ביורשין או במקבלי מתנה, אולם אם שנים נעשו שותפין זה לזה מדעת וקנו בית בשותפות, אין רשאי אחד מהשותפין לדרוש את חלוקת השותפות, שהרי השתתף מדעת כדי להיות שותף, ואינו יכול לתבוע לחלק את השותפות.
דעת הרא”ש להסכים עם דברי הר”י מגאש ככל שחלוקת השותפות לא נבעה משינוי נסיבות, אולם אם אירע שינוי נסיבות משמעותי יש לחלוק את השותפות בדרך גוד או איגוד . זה לשון הרא”ש פרק קמא דב”ב סימן נ”א:
ונראין דבריו אם לא היה להם בית דירה ולקחו לדור בו או אם היה להם בית דירה ולקחו להשכירו לאחר. אבל אם היה להם בית דירה ונפל או נשרף דירתו של אחד מהם או הוצרך למכרו מחמת דחקו יכול לומר לחבירו גוד או אגוד כיון שצריך לו לדור בו ואינו רוצה לדור עם אחר, וכן נמי אם הוצרכו שניהם ליכנס לדור בו, ע”כ.
דעת הרמב”ם, כפי שכתב הבית יוסף להוכיח מדבריו, שאין חילוק בדין גוד או איגוד בין יורשים או שותפים שהשתתפו מדעת, אלא בכל מקרה בו רוצה שותף לצאת זכותו לדרוש גוד או איגוד.
עוד הביא הבית יוסף לדברי הרשב”א בתשובה סימן תתקי”ג שכתב לבאר את דברי הר”י מגאש, אולם כתב לאחר מכן לחלוק על דבריו והסכים עם הרמב”ם וכדלהלן:
שאלת: על מה שראית בהשגות ה”ר אברהם ז”ל (הראב”ד) שלא אמרו גוד או אגוד אלא בירושה ומתנה, ונסתפקת אם צריך דוקא שניהם יורשים או שניהם מקבלי מתנה או לא.
תשובה: דברים אלו שכתב ה”ר אברהם אין להם עיקר בגמרא אלא שהדעת נוטה להם שאם עמדו שנים וקנו מאחד מה שאינו ראוי לחלוק אם לא שנתרצו בכך מתחלה לדור בו או שלא לכוף זה את זה בדינא דגוד או אגוד מי הזקיקם לקנות בשיתוף, ולפיכך אם קנו או שכרו ביחד הוברר הדבר כי מתחלה שיעבד כל אחד חלקו לחבירו להיות עומד כן לעולם בשיתוף אבל כשירשו או נתן להם במתנה או שזכו בו מן ההפקר שלא ירדו הם מתחלה על דעת השיתוף אית דינא דגוד או אגוד…
ומכל מקום עיקר הדין אפילו בשני לוקחים אינו ברור לפי שיכול לטעון סבור הייתי לקבל ולדור מתחלה ועכשיו איני יכול לסבול ומן הדומה שזו היא דעת הרמב”ם וכענין שאמר ר’ מאיר בפרק המדיר (כתובות עז.) גבי מומין סבורה הייתי שהייתי יכולה לקבל וכו’.
לעניין הלכה מסתימת דברי השולחן ערוך מבואר שפסק שכל שותף שהוא המעוניין לחלוק, יכול לדרוש חלוקה בדינא דגוד או איגוד בדבר שאין בו כדי חלוקה, וכפי שכתב הבית יוסף להוכיח כן מדברי הרמב”ם.
אולם בשו”ת מהריב”ל פסק כדברי הר”י מגאש. ובשו”ת מהרשד”ם חלק י”ד סימן קפ”ב ומהרש”ך ח”ג סימן ס”ח כתבו דכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא יכול לומר מי שאינו רוצה לחלוק בדינא דגוד או איגוד קים לי כהר”י מגאש ז”ל.
לפיכך למעשה ככל ששני הצדדים ספרדים שקיבלו עליהם הוראות מרן השולחן ערוך רשאי האחד לדרוש חלוקה בדין גוד או איגוד, אולם ככל שלא, הרי הנתבע יכול לומר קים לי כדעת הר”י מגאש שלא ניתן לכוף גוד או איגוד בשותפים שהשתתפו מרצונם ואינם יורשים או מקבלי מתנה.
