מקורות:
הפמ”ג והביאו המשנ”ב (סי’ תר”ע ס”ק י”ב), כתב דאונן פטור מנר חנוכה, וכתב בא”ר דאשתו תדליק. ונראה דאם אין אשתו עמו והוא יחידי בבית ידליק הנרות לפרסומי ניסא ובלא ברכה. ומבואר דמספק פוסק הפמ”ג דאונן ידליק בלא ברכה, וכן נקטו פוסקי דורינו. וכן ראיתי בסידור דרך החיים להגאון מליסא בעל הנתיבות שכ’ שאונן ידליק ע”י אחר, ואם אין אחר ידליק בעצמו בלא ברכה.
וצ”ב מה הסברא והצד שאונן יהיה חייב במצות הדלקת נר חנוכה, מאי שנא מכל המצוות דפטור. ואע”פ דהדלקת הנר הוי לפרסומי ניסא, מה בכך, הלא כיון דכל החיוב מכח מצוה, והוא פטור מכל המצוות א”כ פטור ג”כ מהדלקת הנר. ובפרט דזיל בתר טעמא דאונן פטור מהמצוות משום עוסק במצוה פטור מן המצוה, כמ”ש רבינו הרשב”א (ח”ג סי’ ש’), ותלמידי רבינו יונה (רפ”ג דברכות), וכן משמע ברש”י (ברכות יז:). וכתב הריטב”א (סוכה כה.) שהעוסק במצוה אסור לו להניח המצוה שהתחיל בה מפני מצוה אחרת. אולם התוס’ (ברכות יז:) הביאו מהירושלמי ברכות דה”ט שאונן פטור מכל המצוות משום כבודו של המת. והנה ג”כ לטעם זה אין מובן מדוע אונן יהיה חייב בהדלקת הנר בשונה מכל המצוות כולן שפטור בהן משום כבודו של מת.
ודוחק לומר דהוא משום החשד, ועוד דכמו דפטור מכל המצוות לא שייך לחייבו במצוה שהיא מפני החשד. שו”ר שכ”כ בספר מקראי קודש (הל’ חנוכה עמ’ ס”ב) בשם המהרי”ל דיסקין דחיוב אונן הוא מפני החשד, וצ”ע שא”כ יש לחייבו הרבה מצוות מפני החשד, ויש חילוק בין אדם שחייב במצוות ובהדלקת הנר דשפיר שייך לחייבו בהדלקה מפני החשד, אבל מי שהוא פטור לגמרי מהמצוות ל”ש לחייבו מפני החשד, דכיון שהוא אונן ופטרה אותו התו’ וחכמים מכל המצוות לא חששו בו מפני החשד.
וגם דוחק להעמיד דברי הפמ”ג דוקא באופן שיש עוד בני בית רק שאין נמצאים עתה. וכן מתבאר להדיא מדברי הגאון מליסא בסידורו כנ”ל.
ומרנא ורבנא רבינו עובדיה יוסף זצ”ל בספרו חזון עובדיה אבלות (ח”א עמ’ קע”ז), כתב שמכיון שלדעת רש”י והרמב”ם והראב”ד אם בא האונן להחמיר על עצמו, ולקיים המצוות, לכן נכון שידליק בלי ברכה, והביא עוד משו”ת שמש צדקה (יו”ד סי’ ט’) שאף למ”ד שאין האונן יכול להחמיר על עצמו, הני מילי כשמברך על המצוה, משום איסור ברכה לבטלה, כיון שהוא פטור מכל המצוות. והנה יש בכל זה ליישב רק עצם הדין איך רשאי האונן להדליק נר חנוכה, ושנכון הדבר שידליק בלא ברכה, אבל לא מיושב בזה הוראת הפמ”ג לכל אונן שידליק, דמשמע שאינו מטעם דרשות יש בידו, אלא שחוששים שאונן חייב מעיקר הדין בנר חנוכה, וצ”ב בזה מ”ט יתחייב בנר יותר משאר מצוות.
ולולא דמסתפינא הו”א דעיקר זמן ההדלקה שהוא מצאת הכוכבים עד שתכלה רגל מן השוק שהוא כחצי שעה, הוי כיו”ט ומעיקר הדין אונן חייב בו בכל המצוות, ומה שאינו מוציא מידי אבלות כיון שהוא רק חצי שעה מתוך היממה, ומ”מ נהגו בו אבלות, אך קשה לפרש כן. וכן משמע קצת ממה שפסק השו”ע (סי’ תרצ”ו) שאונן חייב בבשר ויין בפורים, וכ’ הרמ”א דכ”ש שחייב במקרא מגילה ותפילה וק”ש, וכל אלו לא משום פרסומי ניסא, וה”ט דהוי כיו”ט[1].
ושמא י”ל בס”ד כיון דההדלקה הוי דומיא דמנורה במקדש, ואע”פ שהדלקה בזר כשרה, מ”מ עיקר מצות ההדלקה לכתחילה בכהן גדול, וכיון דכהן גדול עובד בבהמ”ק גם בהיותו אונן, כך גם בהדלקת נר חנוכה שהוא דומיא דמנורה יש צד לומר דמדליק ג”כ אונן. וכמ”ש הר”ן (שבת ט.), שאסור להשתמש אפי’ תשמיש מצוה לאור נרות חנוכה, כיון שע”י נס המנורה תיקנוה ועשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל. ומבואר כן יותר ברמב”ן (במדבר פ”ח), על מ”ש רש”י מהמדרש, למה נסמכה פרשת מנורה לחנוכת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב”ה חייך שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בוקר וערב. והקשה הרמב”ן למה נחמו בהדלקת הנרות, ולא בקטורת בוקר וערב ששבחו בו הכתוב (דברים ל”ג) “ישימו קטורה באפך”, ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יוה”כ שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה’ עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, וכל שבטו משרתי אלהינו. והקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המילואים? ותירץ הרמב”ן שהקב”ה ניחמו בהטבת הנרות דוקא, והיינו בהדלקת נרות חנוכה, שתהיה בבית שני ע”י בית חשמונאי, והיא קיימת לעולם, והביא שמצא כן במגילת סתרים לרבינו נסים, שכתב: “יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות, ואני עושה בה לישראל ע”י בניך ניסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם, והיא חנוכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח”. וביאר עוד הרמב”ן שהרבותא בהטבת הנרות, יותר משאר עבודות הכהן גדול, כמ”ש בתנחומא (בהעלותך ה’) ובמדרש רבה (ט”ו ו’), אמר לו הקב”ה למשה, לך אמור לאהרן אל תירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבהמ”ק קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו. שהרי כשאין בהמ”ק קיים הקרבנות בטלין מפני חורבנו, ואף הנרות בטלות, אלא שנרות חנוכת חשמונאי נוהגת אף לאחר החורבן בגלות.
[1] ובספר חכמת אדם לבעל החיי אדם (שער השמחה קונטרס מצבת משה), הקשה מדוע אונן חייב בבשר ויין ובקריאת המגילה ומאי שנא מכל המצוות כק”ש ותפילין ואונן פטור בהם, ותירץ בזה”ל: ונראה לי כיון דקיבלו דמה שכתוב במגילה שמחה מלמד דאסור בהספד משמע דהכי קאמר דאפילו במקום שראוי לספוד לא מבעיא שלא יספדו אלא אפילו ישמחו ואין שמחה אלא בבשר ויין ואם כן כיון שכך תיקנו בפירוש ולכן מותר אבל יום טוב אף על גב דכתיב שמחה מינה לא ילפינן דאסור בהספד. ומבואר דיש חילוק בין חנוכה לפורים, דבפורים דנוהג בו שמחה ומשתה, משא”כ בחנוכה כמ”ש בשו”ע (תר”ע ס”ב), ואין אבלות נוהג בפורים בפהרסיא, עי’ באריכות בחזון עובדיה אבלות ח”ג (קכ”ב), משא”כ בימי חנוכה, וכמ”ש המשנ”ב (שם) שאבלות נוהג לכו”ע בחנוכה, ועי’ חזון עובדיה (אבלות ח”ג עמ’ קכ”ח). וז”ל האליה רבה (שם), אונן נראה דאין להדליק נר חנוכה. ולא דמי למגילה (בסי’ תרצ”ו), דפורים דברי קבלה משא”כ חנוכה. ולכך לכו”ע נוהג אבילות בחנוכה, ופורים אינן נוהגין. ומ”מ אפשר שיניח לאשתו או לאחר להדליק, ע”כ.
