מקורות ונימוקים:
בפרשת מאכלות אסורות ויקרא י”א מ”ג כתבה התורה, אַל־תְּשַׁקְּצוּ֙ אֶת־נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם בְּכָל־הַשֶּׁ֖רֶץ הַשֹּׁרֵ֑ץ וְלֹ֤א תִֽטַּמְּאוּ֙ בָּהֶ֔ם וְנִטְמֵתֶ֖ם בָּֽם.
ובגמרא ביומא דף ל”ט. איתא, תנא דבי רבי ישמעאל עבירה מטמטמת לבו של אדם שנאמר ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם. תנו רבנן “ולא תטמאו בהם ונטמתם בם” אדם מטמא עצמו מעט, מטמאין אותו הרבה. מלמטה, מטמאין אותו מלמעלה. בעולם הזה, מטמאין אותו לעולם הבא. תנו רבנן “והתקדשתם והייתם קדשים” אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה. מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה. בעולם הזה, מקדשין אותו לעולם הבא, ע”כ.
מן האמור למדים אנו כי האוכל מאכלות אסורות, מטמא את עצמו ומטמטם את ליבו. אכן אין הכוונה לטמטום השכל הלב והנפש הגשמית, אלא לטמטום רוחני ולטומאה רוחנית.
כפי שכתב בספר החינוך לפרשת נשא מצוה שס”ב בזה”ל: כמו שכתוב בענין הטומאה [ויקרא י”א, מ”ג] ולא תטמאו בהם ונטמתם בם, ודרשו זכרונם לברכה [יומא ל”ט ע”א] ונטמתם בם, כלומר שמעינות השכל מטמטמים בטומאה, ע”כ. מבואר שהטמטום שמביא אדם על עצמו באכילת מאכלות אסורות, הוא טומאה וטמטום רוחני על ליבו ונפשו של האדם.
כן כתב גם רבינו בחיי ויקרא פרשת שמיני פרק י”א פסוק מ”ג בזה”ל: יאמר “ולא תטמאו בהם” באכילתן בגוף, שאם תעשו כן “ונטמתם בם” בנפש, והמלה חסרה אל”ף שהוא לשון טמטום, והטעם שהלב מטמטם באכילת הדברים האסורים “ואין רוח הקדש שורה בו”.
דין זה יש לו גם נפקותא להלכה, כגון בנידון קטן שאיננו מצווה על מאכלות אסורות, שלמרות זאת יש למנוע ממנו מאכלות אסורות כדי שלא יטמטם את ליבו. כפי שכתב הרמ”א להלכה בהגהתו לשו”ע יו”ד סימן פ”א סעיף ז’ בזה”ל: חלב כותית כחלב ישראל, ומ”מ לא יניקו תינוק מן הכותית, אם אפשר בישראלית, דחלב כותית מטמטם הלב (כפי שכתב הר”ן בשם הרשב”א). וכן לא תאכל המינקת, אפי’ ישראלית, דברים האסורים (הגהות אש”רי). וכן התינוק בעצמו, כי כל זה מזיק לו בזקנותו.
ועיין שם בדברי הפרי חדש ס”ק כ”ו שכתב דברים נוקבים עד מאוד וזה לשונו שם: דאע”פ שקטן אוכל נבילות אין מצווין להפרישו, היינו מעיקר דינא, אבל מכל מקום יפרישוהו מפני שמזיק לו בזקנותו שגורם לו טבע רע וסופו לצאת לתרבות רעה. “ולפי שבזמנינו זה אין נזהרים מענינים אלו, רוב הבנים יוצאין לתרבות רעה, ורובם הם עזי פנים שבדור ואין יראת ה’ נוגעת בלבם, ואף אם יוכיחום על פניהם לאו בר קיבולי מוסר נינהו”. וכבר נמצא לרז”ל בפרק בתרא דיומא [פב, ב] ההיא עוברא דארחא ביום הכיפורים, אתו לקמיה דרבי חנינא אמר להו לחושו לה ולא אלחישא, קרי עליה [תהלים נח, ד] זורו רשעים מרחם, נפק מיניה שבתאי אוצר פירי. ומי לנו בתורה גדול מאלישע אחר שלא בא לאותו מעשה אלא מפני שכשאמו היתה מעוברת ממנו עברה על בתי עכו”ם והריחה מאותו המין והיה אותו הריח מפעפע בגופה כאירסה של חכינה, כמבואר בירושלמי דחגיגה [פ”ב הלכה א], ע”ש. ולפיכך צריך ליזהר הרבה בדבר, עכ”ל.
