מקורות ונימוקים:
האזנת סתר בראי ההלכה
א). מבואר במסכת יומא (דף ד' ע"ב), מנין לאומר דבר לחברו שהוא בבל יאמר עד שיאמר לו לך אמור, שנאמר וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר ע"כ. וכתב בחידושי המאירי (שם ד"ה ממה) וז"ל, למדנו דרך ארץ למי שאומר דבר לחבירו אעפ"י שלא מסרה לו בסוד, שהוא בבל יאמר אא"כ אמר לו אותן דברים בלך אמור, והוא ענין אמרו ונאמן רוח מכסה דבר, כלומר אעפ"י שאינו סוד, והולך רכיל מגלה סוד אעפ"י שנאמר לו בסוד עכ"ל. וע"ע בסנהדרין (דף לא עמוד א'): תנו רבנן מניין לכשיצא לא יאמר הריני מזכה וחבירי מחייבין אבל מה אעשה שחבירי רבו עלי – תלמוד לומר לא תלך רכיל בעמיך ואומר "הולך רכיל מגלה סוד". ההוא תלמידא דנפיק עליה קלא, דגלי מילתא דאיתמר בי מדרשא בתר עשרין ותרתין שנין, אפקיה רב אמי מבי מדרשא, אמר דין גלי רזיא. וע"ע בר' יונה בספרו שערי תשובה (פרק ד' אות רכה) שכתב שגילוי סוד הוא לתא דרכילות. וע"ע בספר חפץ חיים (כלל ח' אות ה') ובבאר מים חיים (או' ז') שהוא חמור הרבה מאבק לשון הרע.
ב). ואפשר עוד שיש בזה משום היזק וכמ"ש המאירי (ב"ב דף ב' ע"א) דאם מנהג המקום לבנות מחיצה מפסקת אפילו הקלה שבקלות הכל כמנהג המקום כדאי' התם. וכתב המאירי דמוכח דאין חוששין להיזק שמיעה כלל, ר"ל שהקול נכנס משם לכאן להדיא מתוך דקות המחיצה, לפי שסתם בני אדם נזהרים בדבורם הם. עכ"ל.
ונראה מדבריו שישנו היזק גם ע"י שמיעה, ורק באופן שבכל מקרה נזהרים אין לחוש. אמנם בשו"ת הרא"ם (סימן ח') כתב שלא מצינו בשום מקום בתלמוד "היזק שמיעה". ולפי"ד לכאו' יש להתיר. אולם יותר נראה לומר דלא פליגי כלל וגם לדברי הרא"ם שפיר יש איסור ונזק בשמיעת חבירו, אלא שלעשות מחיצה משום זה אין לכפותו. ועיין בחידושי הרמב"ן (ב"ב נט ע"ב ד"ה הא) שכן משמע מדבריו. וכ"כ בס' עמק המשפט (ח"ג סי' כו), ובפתחי חושן (ח"ו נזיקין פרק י"ד). גם בשו"ת הלכות קטנות (ח"א סימן רע"ו) כתב שיש איסור לבקש ולחפש מסתוריו של חבירו, ומה לי לא תלך רכיל לאחרים או לעצמו, ע"ש.
ג). ועוד נראה דיש בזה גם משום גניבת דעת דמבואר בשו"ע (חו"מ סי' רכח סעיף ו') שאפילו דעת הגוי אסור לגנוב. והרי מכיון ששומע מה שמדברים בביתה של המטפלת והרבה דיבורים סתר אדם מדבר בביתו ואינו רוצה שאחרים ישמעו, והרי זה בכלל גניבת דעת.
ד). אלא שאם עושה כן לשם תועלת להציל עצמו או ילדיו מנזק, יש להתיר כשם שהתירו להכות את חברו וכיוצ"ב כדי להציל עצמו מנזק, והרי זה בכלל עביד איניש דינא לנפשיה. וכן ראיתי להגר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב (ח"א יו"ד סימן מט ד"ה ועוד) שכתב, דאם רואה מכתב ששלח שותפו הגוי וחושש שרוצה להזיקו, דשרי להסתכל שלא בידיעתו ואין בזה איסור ולא חדר"ג, דעושה כן כדי להציל עצמו מנזק. וכן מעשים שבכל יום שמביאים הקלטות והסרטות לבתי דינים, והדיינים לא מוחים בהם ואדרבה שומעים את הדברים בתור רגליים לדבר. וכן ראיתי שצידד לדינא הגר"י זילברשטין בספרו חשוקי חמד (בבא מציעא דף כט ע"ב).
