דילוג אמירת ‘על הניסים’ בשביל להספיק ‘קדושה’

מקורות נימוקים והרחבת הענין.

א. הנה נידון זה האם לדלג אמירת ‘על הנסים’ בשביל להספיק קדושה, עומד בבית הספק מחמת שאמירה זו אינה מעכבת את התפילה ולפיכך יש צד לדחותה בשביל להספיק קדושה, ובפשטות האי מילתא תליא בדין אין מעבירין על המצוות, וידועים דברי רש”י בסוכה (כה: ד”ה שחל), “דעוסק במצוה פטור מן המצוה, שהרי נטמאו במתיהן לפני הפסח, אע”פ שטומאה זו תעכב על ידם אכילת פסחיהן. אלמא מצוה קלה הבאה לידך, אינך צריך לדחותה מפני חמורה העתידה לבא”. וא”כ הכא נמי אף אי נימא דאמירת קדוּשה חמורה מאמירת על הנסים, מ”מ כיון שכעת עומד הוא בעל הנסים אין לו לדחות אמירה זו לצורך הקדושה שתבוא אח”כ.

וכבר עמד בראיה הגאון מלובאוויטש בשו”ת צמח צדק (או”ח סימן קיג), אך כתב להקשות ע”ז ממה שנפסק בשו”ע (או”ח סימן נב) שאם מאחר לבית הכנסת וכו’ ידלג פסוקי דזמרה בשביל להתפלל עם הציבור (עיי”ש בשו”ע פרטי הדינים בזה ואכמ”ל). וחזינן דאף שעיקר הקפידא היא על תפילת שמונה-עשרה להתפלל עם הציבור, ובעת שמתחיל “יוצר אור” הרי עדיין לא באה מצוה החמורה לידך, בכ”ז אתה דוחה הקלה שכבר באה לידך. וכתב ליישב עפמש”כ זקנו הגאון רבי זלמן בשולחנו (שם) בטעם הדבר שיש לדלג פסוקי דזמרה כדי להתפלל עם הציבור, “שפסוקי דזמרה ג”כ לא נתקנו אלא בשביל התפילה שתהיה רצויה ומקובלת על ידי שמסדר שבחו של מקום תחילה ואחר כך יתפלל, וא”כ מוטב להתפלל עם הציבור שאז תפלתו מקובלת ודאי”, ולפי”ז אין ללמוד משם לשאר דוכתי, וממילא ל”ק גבי הזכרת חנוכה ופורים שאין לדלגה כיון שהיא מצוה בפני עצמה. ועוד כתב לחלק, דדילוג של חנוכה נקרא “משנה מטבע שטבעו חכמים בברכות” (וצי’ לרמב”ם וכס”מ פ”א מברכות ה”ה) עיי”ש.

[וידידי הרה”ג יוסף חיים אשכנזי נר”ו, אמר ליישב בפשיטות דפסוקי דזמרה אינם אלא מנהג ולא הוזכרו בגמ’, והערתי לו מאומרם דהמספר בין ישתבח ליוצר – עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה, והשיבני שאכן המחברים (הגהות מיימוניות הל’ תפילה פ”ז הי”ב, מסילת ישרים פרק יא סוד”ה והנה עד, ועוד) הביאו כן בשם הירושלמי, אך אין נמצא כן בירושלמי שלפנינו. ובמסכת שבת (קיח:) אמר רבי יוסי, יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום. וביארה הגמ’ דהיינו לענין אמירת פסוקי דזמרה בכל יום. ומשמע שבזמן חכמי התלמוד לא היו כולם אומרים פסוקי דזמרה אלא רק יחידי סגולה. וע”ע בפרי חדש (או”ח סי’ נא) שכתב שברכה זו היא תקנת הגאונים. אולם הטור (שם) הזכיר ברכה זו בשם ספר היכלות, שכידוע מחברו הוא התנא הקדוש רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול. וכן הוזכרה ברכת ‘ברוך שאמר’ בזוהר הקדוש (פרשת ויקהל דף רטו עמ’ ב. וע”ע שם פרשת ויחי דף רמג סוף עמ’ ב). וראה למר בריה דרבינא בהלכה ברורה (שם בירור הלכה ס”ק א) שהרחיב בזה, ושוב הראני ידידי המאוה”ג ר’ פנחס רז נר”ו שעיקרי דבריו הובאו בתשובת אביו ביחוה דעת (ח”ג סי’ ג) עיי”ש, ואכמ”ל].

והנה רבינו עובדיה יוסף זצ”ל עמד בנידון זה בכמה דוכתי, ונביא דבריו לפנינו אחת לאחת לפי סדר דברינו, ראשית בשו”ת יחוה דעת (ח”א סימן עז) הביא שכיוצ”ב כתב החסד לאלפים (סי’ קט), שהמתענה תענית יחיד ומתפלל עמידה עם הש”צ, אין לו לדלג עננו (שבאמצע שומע תפילה) כדי שיאמר מודים עם הציבור, שאין מעבירין על המצוות, ואף שיכול לומר עננו בתפלת אלהי נצור, מ”מ כיון שעיקר תפלת עננו נתקנה לאומרה בשומע תפילה, אין לו לעקור לכתחילה תקנת חכמים כדי לומר מודים עם הציבור. אמנם הגאון רבי חיים פלאג’י בספר רוח חיים (סי’ קט) ובנו הרה”ג רבי יצחק בספר יפה ללב (ח”א או”ח סו”ס קט) כתבו לחלוק על החס”ל, דאדרבה יש להעדיף יותר לומר מודים עם הציבור ולהניח אמירת עננו באלהי נצור, ושאין בזה משום אין מעבירין על המצוות. אולם כתב לחלק ע”פ סברת הצ”צ הנ”ל, דלענין לעקור אמירת מעין המאורע הרי זה כמשנה ממטבע שטבעו חכמים בתפילה, ולכן גם לסברת הרבנים מהר”ח ומהר”י פלאג’י, אב ובנו שראו את החודש, הן הם יודו שאין לדלג אמירת על הנסים בשביל לומר קדושה עם הציבור, ורק לענין תפלת עננו בתענית יחיד (דבכה”ג אי”ז “מטבע” כללי), סברי מרנן שיש לדלגה ולאומרה בסוף התפילה.

ב. ובשו”ת יביע אומר ח”ב (או”ח סימן לד אות ז) כתב, שגדולה מזו נראה, שאף אינו רשאי לקצר מן הנוסח של על הנסים כדי להספיק לענות קדושה. ואע”פ שמצינו בשו”ע (סי’ קד סעיף א) שאם היה עומד בתפילה והיה הולך וקרב אליו מלך עכו”ם, אם אפשר לו לקצר דהיינו שיאמר תחילת הברכה וסופה קודם שיגיע אליו יקצר. פשוט מאד שלא התירו לעשות כן לענות קדיש וקדושה, וכמו שבאמת מצינו שם שאם אי אפשר לו לקצר או להטות מן הדרך יפסוק, וע”כ דשאני התם דאיכא סכנת נפשות. ופלפל בזה, ושוב הביא שבשו”ת מעט מים (סי’ עד) נשאל בדבר זה ממש, והעלה שאינו יכול לקצר נוסח על הנסים בכדי שלא יפסיד אמירת קדושה.

ועיי”ש עוד שהביא שמצאנו כיוצא בזה בשו”ת ריב”ם שנייטוך (סי’ יב), שהעומד בתפילה והגיע ל”שים שלום”, אינו רשאי לקצר ולהתפלל “שלום רב” (שכידוע זה הנוסח של הש”ץ לברכה זו בנוסח אשכנז) בכדי שיספיק לענות קדושה, עיי”ש. וטרם נדון בדבריו הקודמים, נפתח במאי דסליק, דיעוין בספר אשי ישראל (פרק לג בהערה כה) שהביא שמועות סותרות בשם החזו”א בענין אם יאמר “שלום רב” במקום “שים שלום” כדי להספיק קדושה, וראה להגרש”ז אויערבך זצ”ל בהליכות שלמה (תפילה פרק ח הלכה מ) שפסק כאמור דאין לו לקצר בשים שלום, וכן פסקו בשו”ת שבט הלוי (ח”י סי’ כה אות א) ושו”ת אז נדברו (ח”א סי’ פד, ח”ח סי’ מג) עיי”ש.

[אחר זמ”ר ראיתי נידון דומה, דהנה לענין שאלת ‘טל ומטר’, מנהג בני אשכנז שאומרים ‘ברך עלינו’ בין בקיץ בין בחורף, אלא שמשנים השאלה, בימות החמה ‘ותן ברכה’ ובימות הגשמים ‘ותן טל ומטר לברכה’, אבל הספרדים נוהגים לומר בקיץ ‘ברכנו’ ובחורף ‘ברך עלינו’. וכמובא בבית יוסף (או”ח ריש סימן קיז). והכרעת האריז”ל (שעה”כ ופע”ח, בנוסח התפילה המובא בכה”ח סימן מח, ובא לציו’ן בכה”ח סימן קיז ס”ק א) שיש לומר בקיץ ‘ברכנו’ ובחורף ‘ברך עלינו’. וכתב בהלכה ברורה (שם בסוף הסימן) שאסור לספרדי לקצר בנוסח ברכת השנים אפילו כדי לענות קדושה עם הציבור, וביאר (בבירור הלכה שם ס”ק כה) שזה ע”פ דברות אביו מרן הראש”ל זצ”ל ביביע אומר וביחוה דעת לענין דילוג על הניסים].

והנה בביאור הלכה (סי’ קט סעיף א ד”ה הנכנס) הסתפק במי שמדרך טבעו להאריך בתפילה ואינו יכול לסיים עד קדושה אם מותר להתחיל, וכתב שאין ראיה לאיסור ממה שפסק השו”ע (שם) שהנכנס לביהכ”נ ומצא ציבור מתפללין ואין יכול להתחיל ולגמור קודם שיגיע ש”צ לקדושה או לקדיש אל יתפלל עמהם, דאפשר דזה לאו תפילת ציבור גמורה מקרי מאחר שלא התחיל עמהן בשוה, ומשו”ה אם יפסיד גם קדושה אין לו להתפלל שם, אבל אם מתחיל בשוה אפשר כיון דעתה חל עליו החיוב להתפלל בציבור אין לו לחוש כלל למה שאח”כ לא יהיה יכול לקיים עניית הקדושה אף שהיא מצוה דעדיפא מזה, וגם דאז יהיה אנוס ופטור מלענות. וסיים שם שצריך לעיין בדין כללי אין מעבירין על המצות.

ולמעשה מצאנו בזה פלוגתא, שבשו”ת ישכיל עבדי ח”א (או”ח סימן ג) כתב ע”פ דברי הפמ”ג (באש”א שם ס”ק ז), שיש לאדם למהר בתפילתו כדי להספיק קדושה (אמנם צידד שם שאם מתחילה יודע שכאשר יתפלל עם הציבור לא יספיק קדושה וכו’ שפיר יש לו להמתין להתפלל עם הש”צ ולומר עמו קדושה ומודים), אך סיים דבודאי שמהירות זו לא הותרה אלא באופן שלא יבוא לידי דילוג וחיסור תיבות או אותיות שאז הרי הוא יוצא שכרו בהפסדו, עיי”ש. אולם רוב האחרונים הכריעו שאם מתחיל תפילת שמונה עשרה בשוה עם הציבור, אף שיודע שלא יסיימה קודם שיגיע הש”ץ לקדושה, יכול להתפלל במתינות ואינו צריך למהר עבור זה. עיין בערוך השולחן (סי’ קכא סעיף ה) אורח נאמן (סי’ נב ס”ק א) שו”ת שלמת חיים (סי’ צב) בצל החכמה (ח”ד סי’ ג) ואז נדברו (ח”ח סי’ מא), וכ”כ בספר דינים והנהגות (פרק ד אות כב) ומעשה איש (ח”ה עמ’ ט מהגרח”ק) בשם חזון איש.

והחזו”א בזה לשיטתו, דהנה הביאור הלכה (סימן רסח סעיף ז ד”ה ומעומד) בענין אמירת “ויכולו” שכתבו הפוסקים דלכתחילה טוב בעשרה, כתב שמטעם זה המתפלל בלחש ימהר לסיים תפלתו כדי שיאמר ויכלו עם הקהל, והחזו”א (או”ח סימן לח) נשאר עליו בצ”ע, דכיון דעיקר מעלת ויכולו הוא יוצא בתפילה שאומר עם הציבור, ואינו אלא הידור בעלמא אחר התפילה ולא הוזכר בגמ’, ואילו מעלת המאריך בתפילתו נתבאר בגמ’, אין ראוי לקצר בשביל זה. ומאידך אף הפמ”ג (מקו”ד היש”ע) הנ”ל לשיטתו, דהא מקו”ד הביאוה”ל הוא מהפמ”ג (אש”א שם ס”ק יא). וכמו”כ הישכיל עבדי אזיל קצת לשיטתו, וכמו שהביא בשו”ת יביע אומר ח”ט (או”ח סימן סו), שבשו”ת ישכיל עבדי ח”ח (או”ח סי’ י) נשאל בנידו”ד, והורה שיכול לדלג על הנסים ואחר אלהי נצור שכבר ענה הקדושה יאמר שם על הנסים (והיבי”א השג ישיג עליו כאמור לעיל ולהלן) עיי”ש. ועיינתי שם ביש”ע וראיתי שאכן הזכיר לדבריו (בח”א) הנ”ל, עיין עליו ודו”ק.

ג. והנה בסברת הדבר שיכול לדלג על אמירת על הנסים במקומו ולאומרו בסוף התפילה, כתב שם הישכיל עבדי, דדוקא לדלג על פסוקי דזמרה וכדו’ הרי זה היפוך העולמות, שמקדים עולם היצירה לעולם העשייה וכו’, משא”כ ענין על הנסים כשאומרה שלא במקומה אלא אחרי אלוהי נצור, אין בזה ענין של היפוך העולמות, דזה רק ענין הודאה לה’ על הנסים שעשה לאבותינו בזמן ההוא, וזה יכול לומר באיזה מקום שירצה, רק שחכמים מצאו לתקן אותה במקום המתאים לה בהודאה, ועל כן באופן שאין באפשרותו לומר אותה במקומה, יכול לאומרה אח”כ, דהא אינה חובה כל כך, וכדקיימא לן שאין מחזירים אותו אם שכח לומר אותה, עכת”ד.

אכן מתוך דברי היבי”א הנ”ל תשובה מוצאת לדברים אלו, דכאמור קרי ליה בחיל דעקירת אמירת מעין המאורע במקומה הרי זה כמשנה ממטבע שטבעו חכמים בתפילה. וכמבואר בצמח צדק, דאדרבא לגבי פסוקי דזמרה מצאנו גווני דפסקינן דיש לדלגם דאי”ז אלא עניינים בקבלה, משא”כ דילוג אמירת על הנסים נקרא “משנה מטבע שטבעו חכמים בברכות”. ואמנם יש להעיר דאי הוי משנה ממטבע הברכה א”כ אמאי בדיעבד אם לא אמר על הנסים בתפילה אינו חוזר (עי’ שערי תשובה סימן תרפב ס”ק א, וע”ע בשו”ת יחוה דעת ח”א סי’ פט), וכמו שהעיר היש”ע בסוף דבריו, אכן נראה כוונתם דהוי “מטבע התפילה” לכתחילה, וכיון שכך הוא מטבע התפילה לכתחילה לא אכפ”ל מה שבדיעבד אם דלגו אינו חוזר, אלא אמרינן שיתפלל כדרכו ואם מחמת כן יפסיד קדושה לית לן בה. ולשון קודשו של מרן זצוק”ל בשיעור (“משיעורי מרן הראשון לציון” ח”ב עמ’ קנב) שאנוס הוא ורחמנא פטריה (ושם עמ’ קנג, דיבר גם מענין דילוג “עננו” וכן דילוג “ברך עלינו” ואמירתו כנוסח האשכנזים, דהוא הדין והוא הטעם) עיי”ש.

והנה הגאון רבי אברהם הכהן זצוק”ל בשו”ת מעט מים (סי’ עד) העלה אף הוא שאינו יכול לקצר נוסח על הנסים בכדי שלא יפסיד אמירת קדושה, ובמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר. ושנה פרקו בשו”ת יוקח נא (סי’ קי) ששם דן בענין קיצור ברכות בשעת הדחק, ויצא לדון (בדף סח טור ג) בב’ הנידונים הנזכרים, קיצור “שים שלום” ל”שלום רב” וקיצור “על הנסים” בשביל אמירת קדושה, וכתב שהשיב בזה בעל פה שבודאי אין רשאי לשנות נוסח מטבע שטבעו חז”ל, והוכיח כן דלא מצינו בפוסקים מי שיאמר שכאשר בא להתפלל בציבור ורואה שלא יספיק לומר קדושה וכו’ שיקצר בתפילתו [ועיי”ש מה שפלפל בדברי הט”ז (סי’ קפח ס”ק ד) בענין מי שלא הזכיר “רצה וחליצנו” ונזכר קודם “הטוב והמטיב” ואינו יודע נוסח ברוך אשר נתן וכו’ שמ”מ אם יודע הפתיחה והחתימה מהני ליה]. וחזינן א”כ בדבריו שהטעם כאן הוא מחמת שינוי המטבע וכנ”ל.

אולם בקושטא בהמשך דבריו שם, הדר תבריה לגזיזיה, דכיון שעיקר הענין הוא להזכיר מאורע היום, ואף זאת רק לכתחילה, דהא בדיעבד אף אם לא הזכיר כלל יצא, א”כ שפיר יש לקצר הברכה לצורך אמירת קדושת השם ברבים, וסייע זאת ממה שמצינו נוסח חדש במי ששכח על הנסים בבהמ”ז ואומרו בהרחמן, עיי”ש. ולהאמור זהו קוטב הויכוח, האם מוכח מכל זה דנוסח “על הנסים” ואמירתו במקומו – הוי ענין בעלמא וצחות לשון, או שמא לכתחילה הרי הוא נחשב “מטבע התפילה”, ואין להיכנס ל”מצב בדיעבד” בשביל מצוה או צורך העתיד לבוא. (ועי’ בשו”ת שיח יצחק סימן נ שחילק בזה, דדחיית אמירת ‘על הנסים’ היא שינוי ממטבע שטבעו חכמים בברכות, משא”כ אמירת ‘שלום רב’ או נוסח הקצר של ‘ברך עלינו’), דו”ק והבן.

ד. וידועים דברי הרדב”ז (ח”ד סי’ יג) שנשאל במי שהיה חבוש בבית האסורים ולא היה יכול לצאת להתפלל בעשרה ולעשות המצוות, ונתן לו השר יום אחד בשנה שיוכל לצאת משם, וא”כ יש לידע איזה יום מכל ימות השנה יבחר ללכת לבית הכנסת. והשיב שאחד מחכמי דורו חכך בזה ובתחילה אחז דעדיף יום הכפורים ואח”כ החליפו ביום הפורים משום מקרא מגילה ופרסומי ניסא דבעינן עשרה, וכתב הרדב”ז שאין ראוי לסמוך על דבריו, אלא אנן קיימא לן דאין מעבירין על המצות, הלכך המצוה הראשונה שתבוא לידו שאי אפשר לעשותה והוא חבוש בבית האסורים קודמת, ואין משגיחין אם המצוה שפגעה בו תחילה היא קלה או חמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות. וסיים עלה “וזה פשוט מאד אצלי”. ומדבריו איכא סיעתא לכאורה לנקיטת הפוסקים הנזכרים דסברי דכיון שכעת עוסק הוא בתפילת לחש אין לו להקל בה ולדלג אמירת על הנסים וכדו’ אע”פ שעי”כ יפסיד אח”כ קדושה שהיא יותר חשובה.

אמנם בשו”ת חכם צבי (סי’ קו) כתב להקשות על הרדב”ז מדאיתא בגמ’ מנחות (מט.) בעא מיניה רחב”א מרב חסדא, ציבור שאין להן תמידין ומוספין, אי זה מהן קודם וכו’, ואוקמינן דאיירי בתמידין דלמחר ומוספין דהאידנא, דמספקא לן אי תמידין עדיפי שהן “תדיר”, או דילמא מוספין עדיפי דהוו להו “מקודש”, עיי”ש בגמ’. וברמב”ם (תמידין ומוספין פ”ח ה”כ) פסק שהדבר שקול ומה שירצו יעשו, עיי”ש. ואי נימא כסברת הרדב”ז, אף אי תדיר עדיף, מוספין קדמי מטעם דאין מעבירין על המצות. אלא ודאי דלא אמרינן אין מעבירין עה”מ אלא בשתיהן שוות, אבל לא כשאחד מינייהו עדיף. וכן הקשו הגאון שרשי הים (ח”א, דף יט עמ’ ד) בשם מוהר”ח אבולעפייא (כדלהלן) ובשו”ת ריב”א (או”ח סי’ מו), וכן התקשה מדנפשיה בשו”ת אבני נזר (יו”ד סי’ שיט אות ד) אמאי לא אמרינן בהך סוגיא דאין מעבירין על המצוות, עיי”ש.

ואף שהיה מקום לומר בביאור הגמ’, דכל זה בכלל הספק, דהיינו האם מקודש עדיף בצירוף הא דאין מעבירין על המצוות או שמא תדיר עדיף מיניה דהיינו מתרווייהו יחד. אולם אינו נראה כלל, דהא א”כ בודאי היה להגמ’ להזכיר זאת, בפרט שלרדב”ז חזינן דסברת “אין מעבירין על המצוות” מכריעה היא עדיפות של מצוה חמורה, והיינו דעדיפא מסברת “מקודש” וא”כ אמאי הזכירה הגמ’ רק לסברת “מקודש” הפחותה הימנה. האמנם שו”ר לגאון חת”ס בתורת משה (פרשת תצוה, דף סט טור ג) שביאר דזהו גופא ספק הגמ’, האם ב’ קדושות עדיפי מתדיר, והיינו קדושת יום השבת וקדושת אין מעבירין, וממילא לא שייך לומר ד”אין מעבירין” יכריע לנו הספק, דהא כאמור ע”ז גופא אנו דנים, עיי”ש והובאו דבריו בשו”ת הרי יהודה (ח”א או”ח סי’ לז סוף אות טז). ולענ”ד אחר המחילה מהוד קדושת החת”ס, פירוש זה דחוק מאוד בגמ’, וצ”ע. ועיין בחת”ס עמ”ס נדרים (לא: ד”ה אמול) מש”כ להוכיח שטוב להשהות המצוה ולעשותה מן המובחר. ועוד לו שם (לו: ד”ה ודאתאן) שהסתפק האם יש לעשות המצוה כשהוא אינו מצווה ועושה או להמתין ולאחר המצוה זמן רב עד שיהיה מצווה ועושה, וכתב דלכאו’ תלי בפלוג’ הרדב”ז והחכ”צ, עיי”ש וראה עוד להלן.

איך שיהיה, הנה החכ”צ עצמו בסוף דבריו כתב שרואה הוא שדברי הרדב”ז הם תלמוד ערוך במסכת מועד קטן (ט.-ט:) דהתם רמו קראי אהדדי, כתיב (משלי ד כו) “פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכנו”, וכתיב (משלי ה ו) “ארח חיים פן תפלס”, ותירצו דלא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים וכאן במצוה שאי אפשר לעשותה ע”י אחרים. ופירש רש”י ‘פלס מעגל רגלך’ שקול מצוות ועיין בהן, איזו מצוה גדולה, ועשה הגדולה, וכתיב ‘ארח חיים פן תפלס’ דמשמע כל מצוה שתבא לידך עשה אותה בין גדולה בין קטנה, ואל תניח קטנה מפני הגדולה. מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים – תעשה אתה הגדולה וחבריך יעשו קטנה, ובמצוה שא”א לעשותה על ידי אחרים – אל תפלס אלא מצוה שבא לידך בין גדולה בין קטנה עשה. עכת”ד רש”י. וכן פירש הרמב”ם במסכת אבות (פ”ב מ”א) בהא דאמרו התם “והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות”, וכיוצ”ב איתא באו”ז (סוכה רצט) עיי”ש. ומסתמא דברי הרדב”ז הן במצוה שא”א לעשותה ע”י אחרים, וא”כ מסתייע מילתא מהגמ’ הנזכרת. אמנם אכתי קשיא מהגמ’ במנחות הנ”ל.

ולכן כתב החכ”צ, שיש לחלק ולומר בזה, שכאשר המצוה עצמה נעשית באופן יותר משובח, שפיר יש להמתין כדי לקיימה על צד היותר טוב, וא”כ ההיא דתמידין ומוספין י”ל דכחדא מצוה חשיבי דתרווייהו עבודת הקרבנות ובחד בהמה נינהו, ולכן אין בזה משום מעבירין על המצוות, אבל במצוות שונות אין מעבירין קלה מפני החמורה, עיי”ש (ומבו’ לנו דלמסקנה החכ”צ אינו חולק על הרדב”ז, ודלא כפי שראיתי לרבים ועצומים שנקטו דפליגי אהדדי, וע”ע למר בריה בשו”ת שאילת יעב”ץ ח”א סימן יח). ולכאו’ י”ל ע”פ חילוק זה, דבנידון דידן שהספק הוא האם יאמר על הנסים במקומו או ידלג כדי לומר קדושה, דנים על המצוה שעוסק בה דהיינו התפילה, ושפיר י”ל שעליו לדאוג עתה לעשותה יותר מן המובחר ולכן ידלג כדי לומר קדושה בתפילה זו שהרי קדושה חשובה טפי מ’על הנסים’. וצ”ל בדעת החולקים, דס”ל דאע”פ שכעת נמצא הוא בתפילה שבציבור וחלק ממנה זה ענין הקדושה, בכ”ז אי”ז נחשב שהכל חדא מצוה, אלא אמרינן שכעת עוסק הוא בתפילת לחש ואין לו לדאוג לקדושה שבחזרת הש”ץ שתהא בהמשך, וכמו בכל ב’ מצוות חלוקות.

ובאמת שדברות הרדב”ז והחכ”צ לא נעלמו מעיני הבדולח דרבינו הגדול זצוק”ל, וכבר בריש דבריו ביבי”א (ח”ב שם, אות א) הביא לסייע דבריו ממש”כ הרדב”ז, וכתב ע”ז דאף שהחכם צבי פקפק ע”ד הרדב”ז, כד דייקינן פורתא נראה דהכא לכו”ע אין לו לדלג נוסח על הנסים, הואיל והוא כבר באמצע התפילה, ובעל כרחו הוא צריך להתפלל כסדר שתיקנו חז”ל, ולא דמי להיכא שעומד הוא קודם עשיית המצוה דאז הרשות בידו להתחיל במצוה היותר חשובה, כיון שעדיין לא התחיל במצוה האחרת, עכת”ד. וחזינן א”כ דביאר לנו דאדרבא אף לפקפוק החכ”צ – הכא אין לו לדלג בשביל קדושה. ודו”ק דאף על סברא זו “שעוסק הוא במצוה” צריך לחלק דלא אמרינן לה כלפי “הקדושה”, ולא נחשב שעוסק גם בה, כיון שבפועל עדיין לא התחיל בה, משא”כ אמירת על הנסים שהוא כבר באמצע התפילה (וא”כ אפי’ לוּ יצויר שהנידון היה קודם שהגיע לעל הנסים, בכ”ז היה נחשב “עוסק”, כיון שהוא באמצע תפילת לחש), וכאמור.

ה. והנה בשו”ת רב פעלים (ח”ב או”ח סי’ נד) דן רבינו יוסף חיים במי שיש לו כוס אחת בתוך סעודה שלישית, האם ישתה אותה כדי לקיים דברי המקובלים שיש לשתות יין ולברך בפה”ג בכל סעודות שבת, או שמא ישאירנה לברכת המזון דכוס בהמ”ז עדיף טפי. וכתב להוכיח דין זה מהמבואר בגמ’ יומא (לד.) למ”ד דנסכים של שחרית עדיפים על נסכים של ערבית, אם אין לנו נסכים אלא לאחד מהם ערבית או שחרית, אע”ג דעתה של ערבית לפנינו, אין אנחנו מקריבים הנסכים עתה אלא משהים אותם עד שחרית, וכן איפכא למ”ד דערבית עדיפי משחרית, עיי”ש. ומזה פשט לנידון שאלתו, דאף שמצוה זו של שתיית היין בתוך הסעודה היא קדמה והיא לפנינו, אין לשתות היין בתוך הסעודה אלא ישהנו עד בהמ”ז דעדיף טפי. ובסוף דבריו הביא לתשובת הרדב”ז דידן שפסק שיש לאדם לבחור במצוה ראשונה שפגע בה ולא ישגיח במה שמצוה הבאה אחריה היא משובחת יותר, והקשה עליו מהראיה מהגמ’ ביומא הנ”ל.

ושם כתב לתרץ דהרדב”ז איירי בהיכא דשבח זו על חברתה אינו מבורר מן התורה, אלא רק כפי הסברא נראה זו גדולה מזו, ועל זה קאמר אין אתה יודע שכרן של מצות, אבל בגמ’ יומא השבח מבורר מן התורה, שזה נלמד מזה, ומוכרח לומר דאותו שלמידין ממנו הוא עיקר ומשובח, עכ”ד. ולכאו’ חילוק זה דחוק מאוד, דא”כ היה לרדב”ז להדגיש בדבריו דהיכן שיוכל לעשות איזה מצוה ששבחה מפורש בתורה, יש לו להמתין עליה ולא לצאת בשביל המצוה הראשונה שתבוא לידו, ועל כרחך שלא חילק בזה (אך עי’ לקמן באות ט מה שכתבתי בזה). אולם למש”ת החכ”צ לההיא דמנחות, דתמידין ומוספין כחדא מצוה חשיבי דתרווייהו עבודת הקרבנות ובחד בהמה נינהו ולכן אין בזה משום מעבירין על המצות, מיושב שפיר גם ההיא דיומא, דנסכים של ערבית ושחרית כחדא חשיבי ומשו”ה אין בהם משום מעבירין על המצות, משא”כ בנידון הרדב”ז דאיירי במצוות חלוקות. ולפי זה הנידון של הרב פעלים יהיה תלוי בחקירה, האם יין של הסעודה ושל בהמ”ז כחדא חשיבי, ודו”ק.

ו. איברא דהמשנה למלך בהלכות מגילה (פרק א הל’ יא) גבי עיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יהושע בן נון או לא, כתב בטעם הדבר שקורין בהן ביום י”ד, דמאחר ועכ”פ צריך לקרות יום אחד או בי”ד או בט”ו צריך לקרות בי”ד דתיכף שבאה המצוה לידו צריך שיקיימנה, ושב והקשה על עצמו מהגמ’ במנחות והרמב”ם הנ”ל דחזינן דלא אמרו התם דכיון דמספקא לן איזה מהם קודם יעשו המצוה שבאה לידם תחילה, אלא אמרינן דמה שירצה יעשה. וכתב ליישב דלא דמי, דשאני מצוות חלוקות כגון תמידין ומוספין דמספקא לן איזה מהם עדיף וכיון דלא ידעינן הרשות בידו לעשות המצוה שירצה, אבל במצוה אחת דלא ידעינן אם יקיימנה היום או למחר ובקיום יום אחד סגי פשיטא דאמרינן ליה שיקיימנה היום ולא יניחנה עד למחר, עיי”ש. ולכאו’ זה היפך סברת החכ”צ שתירץ בדעת הרדב”ז דאדרבא היכא דהוי מצוה אחת או כמצוה אחת – לא אמרינן להך כללא דאין מעבירין על המצוות, ורק היכא דהוו שתי מצוות נפרדות – אמרינן דאין לו להעביר על אחת בשביל לקיים חברתה. ומעתה להמשל”מ הדרא קו’ על הרדב”ז לדוכתא.

והנראה לומר בזה בדעת הרדב”ז (אף שבמשל”מ לא משמע כן) דג’ דרגות יש בזה: בשתי מצוות חלוקות – אמרינן שאין לו לדחות את המצוה המונחת לפניו בפני חברתה שתבוא אח”כ אף שהשניה יותר חשובה, במצוה אחת או בשתי מצוות בענין אחד דכחדא מצוה חשיבי – בזה יכול לעכב הענין כדי לעשות המצוה בשלמות ובהידור, במצוה אחת וכ”ש בב’ מצוות דחשיבי כאחת אלא שאין כלל עדיפות לעשות המצוה מאוחר יותר – בזה ודאי יש לו לעשות המצוה בשעה ראשונה הבאה לידו ולא להמתין לזמן אחר. ובהכי מיושב הכל ואין כאן כלל סתירה, דחלוקה א’ זה נידון דהרדב”ז וחלוקה ב’ זה הנידון בגמ’ מנחות וחלוקה ג’ זה הנידון דהמשל”מ גבי קריאת המגילה בעיירות המסופקות. והשתא הכל ניחא, ודו”ק כי קצרתי.

אלא שראיתי במגיה למשל”מ שכתב ע”ד המשל”מ שבזה נתיישבו דברי הרדב”ז דידן מקושית החכ”צ עיי”ש, ולהאמור אחהמ”ר דבריו תמוהים, דהא הרדב”ז איירי בב’ מצוות נפרדות וא”כ היאך מיושבים דבריו ע”פ חילוק המשל”מ, ואדרבא אם באנו לדמותם א”כ תיובתא איכא ולא ניחותא. ועכ”פ שפיר יישבנו בס”ד את דברי הרדב”ז עם עצם הדין גבי מגילה, וכמשנ”ת. [אמנם לא אכחד ששו”ר בשד”ח (שהובא להלן אות ט) שעמד על דברות החכ”צ, וכתב שהדבר תמוה היאך ניחא ליה ליישב בזה דברי הרדב”ז, שהרי גם הרדב”ז במצוה אחת מיירי ‘תפילה בציבור’, דבין של אותו היום ובין של יום הפורים ויום הכפורים – מצוה אחת שתעשה יותר מהודרת הוא, עיי”ש שכתב דלכן נראה שהחכ”צ חזר בו וכו’. ולענ”ד נראה כאמור דהרדב”ז איירי במצוות נפרדות, וזה שכולן צריכות ציבור אי”ז הופכם להיחשב כמצוה אחת, וביותר דמשמעות הרדב”ז היא דאיירי נמי במצוות שא”צ בשבילם ציבור אלא רק שיוכל לעשותם מחוץ לבית האסורים, עיי”ש].

ז. וראיתי הלום בשו”ת יביע אומר ח”י (או”ח סי’ נה) בקונטרס הערות על שו”ת רב פעלים (חלק ב אות ל), שהביא לקושית הגרי”ח על הרדב”ז מהא דאיתא ביומא (לד:) גבי נסכים, דמעבירין על המצוה דהשתא לעשות מצוה חשובה ממנה, וכתב שנראה עפמש”כ הגאון מהר”ח אבולעפייא בדרך הקודש (ד.) ליישב קושית החכ”צ הנ”ל על הרדב”ז מהגמרא במנחות (מט.) גבי ציבור שאין להם תמידין ומוספין, אלא או תמידין דלמחר או מוספין דהאידנא, דלא איפשיטא בעיא, ופסק הרמב”ם (הנ”ל), שאיזה שירצה יקדים, ואם איתא לדברי הרדב”ז הא פשיטא דמוספין דהאידנא עדיפי משום שאין מעבירין על המצות, ותירץ מהרח”א, דשאני לן בין יחיד לציבור, שביחיד שהויי מצוה לא משהינן (יבמות לט.), ואפילו לעשותה מן המובחר, כי לא ידע האדם את עתו, ופן יקראנו אסון וימנע לגמרי ממצוה, משא”כ ציבור, שאין ציבור מתים, וכ”ה בשרשי הים (ח”א, דף כ עמ’ א), וכ”כ מהר”ם חאגיז בלקט הקמח (דף יא ע”א), עיי”ש. ולפ”ז ניחא ההיא דיומא דמיירי בקרבן ציבור ונסכיו, דבהא מודה הרדב”ז להקדים את החשוב יותר. ולתירוץ זה יוצא לנו דבכל דוכתא אמרינן דאין מעבירין, ורק בגוונא דהגמ’ ביומא ומנחות דאיירי בציבור אז משהין המצוה לעשות המובחר.

אלא שכתב היבי”א דמ”מ דינו של הגרי”ח גם הוא נכון אע”ג דמיירי ביחיד (ודו”ק שאין כוונתו להסכים לחילוק הרב פעלים בין אם מעלת מצוה אחת על חברתה מבוררת מן התורה לבין אם לא, אלא כוונתו להסכים רק לעצם הדין, ומטעם אחר), כי הנה בפסחים (קה.) איתא “כבוד יום וכבוד לילה – כבוד יום עדיף”, וכן פסק מרן בשו”ע (סי’ רעא סעיף ג), והרי הלילה קודם ואין מעבירין על המצות, ובע”כ דבזמן מועט כל כך, אין קפידא, ומכיון שכבודו של יום גדול מכבוד הלילה, כבוד יום עדיף, וכן מתבאר בשו”ת בנין עולם (או”ח סי’ לד) שיש לחלק בין זמן מועט לזמן מרובה, ולכן הצדק עם מש”כ הגרי”ח שכוס היין של בהמ”ז עדיף משתיית היין בסעודה שלישית, ולכן יניח הכוס לבהמ”ז.

והוסיף היבי”א שבזה יש ליישב מה שאמרו בשבת (כג:) “בעי רבא, נר חנוכה וקידוש היום מהו, קידוש היום עדיף דתדיר, או דילמא נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא, בתר דבעיא הדר פשטה, נר חנוכה עדיף משום פרסומי ניסא”, ולכאורה קשה דתיפוק ליה דנר חנוכה קדים לקידוש, שהדלקת נר חנוכה בע”ש, והקידוש בשבת, א”כ בודאי דנר חנוכה דפגע ביה ברישא עדיף, שאין מעבירין על המצות, אלא ודאי שעל זמן מועט לא שייך כ”כ קדימה משום שהויי מצוה, ולכן יעשה המצוה היותר חשובה, וציין שכן מתבאר בערך השלחן (או”ח סי’ תרעח), ועיי”ש עוד מה שציין בזה. ושנה פרקו במאור ישראל (שבת כג: ד”ה בעי רבא) ושם ביאר יותר את דבריו, עיי”ש וע”ע שו”ת עטרת פז (ח”א יו”ד סי’ יב הע’ ה).

[והנה בעיקר דינא דהגרי”ח, כבר רמזתי לעיל (אות ה) שלפי חילוק החכ”צ בין ב’ מצוות נפרדות ובין ב’ מצוות השייכות זו לזו, א”כ לענין הנידון של שתיית יין בסעודה או בבהמ”ז, יש לומר שכמו שלענין תמידין ומוספין אמר החכ”צ דכחדא מצוה חשיבי הואיל ותרווייהו עבודת הקרבנות ובחד בהמה נינהו, הכא נמי נימא דתרווייהו ענין של כבוד ע”י שתיית יין ובחד כוס נינהו, ולכן לא שייך בזה הא דאין מעבירין על המצוות, ומיושב בזה גם ההיא דיומא. ומעתה יוצא ג”כ כדברי הגרי”ח שיש לו לשייר היין לבהמ”ז ואין בזה חשש מצד שמעביר על המצוה של שתיית יין בתוך הסעודה. [שוב אחר זמ”ר מצאתי להגרע”י בהליכות עולם (ח”ג עמ’ קא) שציין שבמשמרות כהונה ביומא (לד.) ג”כ עמד בקושיא ע”ד הרדב”ז מההיא דיומא, וסיים שיש לחלק, ובמשמרות כהונה פסחים (קה.) ביאר שהחילוק הוא כפי מש”כ החכ”צ דשאני מצוה אחת מב’ מצוות, עיי”ש, והיינו כדאמרן וברוך שכיוונתי]. ואמנם הגרי”ח גופיה לא הלך בדרך החכ”צ אלא תי’ באופ”א כנ”ל, ולכאו’ פליג ע”ז, אך אפשר דס”ל דשאני הכא דשתיית יין בסעודה ואמירת בהמ”ז על הכוס חשיבי ב’ ענינים נפרדים, וכנ”ל בדברינו שיש להסתפק בזה. ואיך שיהיה אנן קאימנא בדברות הגרע”י שהעמיד דינו של הגרי”ח ע”פ החילוק בין זמן מרובה לזמן מועט].

ומעתה אחר כל ההקדמות הללו, לכאו’ דברי רבינו הגדול חכם עובדיה סתרי אהדדי, דהא אי נקטי’ דבזמן מועט לא שייך קדימה אלא יעשה המצוה היותר חשובה, א”כ אמאי פסק שלא ידלג או יקצר אמירת ‘על הנסים’ וכדו’ בשביל אמירת קדושה שהיא יותר חשובה, והלא בודאי שאין לך “זמן מועט” יותר מזה שעומד הוא מול סו’ף התפילה, והוה לן למימר דאף ביחיד יש לו להעביר על המצוה הקלה שבאה לידו כעת בשביל להרויח את המצוה היותר חשובה שתבוא בהמשך, דהיינו לדלג או לקצר באמירת על הנסים כדי להספיק קדושה, וכיוצא בזה קשה ממה שפסק שאין לדלג עננו או לקצר בשים שלום בשביל להספיק קדושה. (ובודאי שאין לומר בדעתו, שכתב דבריו רק לאוקמי דעת הגרי”ח אף דלהלכה לא ס”ל הכי, שהרי שפתיו ברור מללו דדינא דהגרי”ח נכון למעשה), וצ”ע.

ואשר מוכרח לומר בזה ליתובי דעתן בדעת רבינו הגדול זצוק”ל, כפי שכבר רמז לנו ביבי”א ח”ב (כנזכר בדברינו לעיל אות ד ד”ה ובאמת) שכתב דאף לפי מה שפקפק החכ”צ ע”ד הרדב”ז די”ל שימתין לצאת מבית האסורים למצוה היותר חשובה, בכל זאת בנידו”ד אין לו לדלג נוסח על הנסים, הואיל והוא כבר באמצע התפילה ובעל כרחו הוא צריך להתפלל כסדר שתיקנו חז”ל ולא לשנות ממטבע התפילה, עיי”ש. וא”כ סברת חילוק זה תועיל גם להערה דידן, דכל מה שיש לחלק שבזמן מועט לא שייך קדימה, היינו כאשר עומד הוא קודם עשיית המצוה, דבכה”ג אמרינן שימתין מעט לעשות המצוה היותר חשובה, אבל כאשר כבר עוסק הוא במצוה והנידון הוא שיחסר או יקצר בה וכדו’, בזה אמרינן דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ואין לו אלא להמשיך לעשות המצוה כתיקונה בשלימות ולא יחוש על העתיד לבוא, ודוק”ה כי נכון הוא.

יוצא לנו לאור דברים אלו, שיש בזה ב’ גדרים נפרדים: יש את הדין של “אין מעבירין על המצוות” שהוא כאשר האדם נמצא קודם המצוה, ובו אמרינן שיש עליו דין לעשות את המצוה הראשונה הבאה לידו ולא להשתהות בשביל מצוה אחרת שתבוא אח”כ, ודין זה הוא מחשש שמא מטרפא ליה שעתא ולא יזכה להגיע למצוה שאח”כ, ועל כן יש בזה הגבלה דכאשר הזמן הוא מועט לא חיישינן ושפיר יכול לעבור על מצוה קלה לצורך מצוה חשובה שתבוא אח”כ. ויש דין של “עוסק במצוה פטור מן המצוה” שהוא לא מצד חשש של מניעה עתידית אלא זה ענין עצמי שכאשר כבר נכנס בעסק המצוה אין לו לדאוג למצוות אחרות, ובזה לא שייך לחלק בין זמן מרובה למועט. אמנם מבין השיטין משמע מדברי הגרע”י שחילוק בין זמן מרובה לזמן מועט הוא לא מצד החשש שמא ימות וכדו’ אלא מצד עצם הדבר, ונראה הביאור בזה, דכאשר אותה המצוה תגיע בתוך זמן מועט, אי”ז נחשב כ”כ שיהוי מצוה, אלא הוי כאילו גם היא נמצאת לפנינו כעת. ובכל זאת לענין מי שכבר עוסק במצוה אין לו להניח או לפקפק במצוה בשביל מצוה אחרת ולא אכפ”ל שהיא תבוא עוד זמן מועט, והטעם כאמור דבעסק המצוה אין לו לחשב על העתידות, ודו”ק היטב.

[ואגב, בענין החילוק בין יחיד לציבור, הנה כאשר הראיתי לגיסי הרה”ג יוסף ש”ץ נר”ו את קו’ החכ”צ על הרדב”ז מהגמ’ במנחות, אמר לי דלכאו’ יש לחלק שבציבור אין שייך כ”כ דין “אין מעבירין על המצוות”, והשבתיו דכבר חילק מהר”ח אבולעפיא בזה מצד הטעם דאין ציבור מתים. אכן באמת י”ל כדבריו דאי”ז מחמת הטעם הצדדי שמא ימות וכדו’, דלעולם י”ל דהאיסור להעביר זה לא מחמת חשש שימות ויפסיד המצוה אלא מצד עצם ההזנחה והשהיית המצוה שעומדת לפניו, ואפ”ה אפש”ל דבציבור זה לא שייך כ”כ, דדוקא ביחיד שמוטלת עליו המצוה בפרטות אין לו לאחרה בשביל מצוה שתבוא אח”כ, אבל חובת ציבור עיקרה שתתקיים ורק שיש אנשים שעשיית הדבר מוטלת עליהם, ובזה אמרינן שיכולים לעבור על עשיה מסויימת בשביל להרויח בהמשך חובת ציבור החשובה יותר. ובאופ”א י”ל שעיקר החובה היא להכין את המצוה ולדאוג לה ומשו”ה כבר השתא שייך לדאוג למצוה שאח”כ, בפרט בעניני קורבנות, (ושו”ר מש”כ בזה בספר ‘אור אברהם’ גורביץ, חגיגה סי’ נה ד”ה ואי נימא). ובזה יש לפלפל נמי בדברי הביאור הלכה (סי’ רמב ד”ה לכבד) בענין מי שיש לו מעות או לצורך עונג שבת או לתשלום פעולת שכיר, די”ל שיש חיוב מיוחד של “הכנה לשבת”, ומאידך אף כלפי תשלום ש”ש אפשר שיש חיוב כזה, ועי’ בקצוה”ח (סי’ קד ס”ק ב), ובמקו”א הארכתי ואכ”מ].

ח. אחר הדברים האלה, הופיע וזרח קובץ “תורת יוסף” לזכרו של מרן פוסק הדור רבינו הגדול זצוק”ל, ושם (עמ’ סז ואילך) האריך חתנא דבי נשיאה הגאון רבי אהרן בוטבול שליט”א בענין אי מעבירין על המצוות, ובתו”ד הביא דברת רבינו ביבי”א ח”י הנ”ל, שיש לחלק בין זמן מועט לזמן מרובה, שבזמן מועט אף ביחיד אמרינן שיכול להעביר על המצוה בשביל המצוה המובחרת שתבוא אח”כ, והקשה ע”ז ממש”כ מרן השולחן ערוך (או”ח סי’ כה סעיף א) “המניחין כיס התפלין והטלית לתוך כיס אחת, צריכין ליזהר שלא יניחו כיס התפילין למעלה, כדי שלא יפגע בהם תחילה ויצטרך להניחם קודם הטלית כדי שלא יעבור על המצוה”, הרי לנו דאף בזמן קצר ביותר אמרינן דאין מעבירין על המצוות. וכתב שצריך לחלק שיש שני דינים: א’ צריך להקדים המצוה הראשונה הבאה לידך, והוא מדין קדימה, ב’ אסור לעזוב מצוה שכבר החילות בה, משום ביזוי מצוה, עיי”ש מה שביאר, והן הן הדברים שכתבתי לעיל בעניותי, ובהמשך דבריו דן בדברות רבינו לגבי על הניסים, וביארם נמי כפי האמור. ותאזרני שמחה שדרכתי בדרכו בביאור דברי חמיו רבינו זצוק”ל.

ודברי תורה פרים ורבים, שבעוסקי שוב בעומק סוגיא זו, מצאתי שאף הגרי”ח גופיה חילק בהכי, יעוין בספרו שני אליהו (דף טו ע”ב, ובחדש עמ’ שנו) שיצא לחקור בענין ‘הידור מצוה’, האם היינו דוקא היכא דלא התחיל במצוה, או דילמא אפילו התחיל במצוה אם מצא הדור יעזוב זה שבידו ויקח ההדור, ונפ”מ בענין נטילת ד’ מינים בסוכות וכו’. ועוד הסתפק במי שהתחיל לקדש על יין שיוצאים בו בדיעבד, וקודם שהתחיל הברכה הביאו לו יין אדום וישן וטוב מאד וכו’. וכן הביא חקירת הבית יעקב (סי’ כו) באדם העושה מצוה ואינו יכול לעשותה מן המובחר ואח”כ כשהחל בעשיית המצוה אתרמי ליה דיכול לעשותה מן המובחר, וכגון בי”ד שהתחילו לסדר חליצה מן הקטן, ובאמצע הסדר בא הגדול ממדינת הים, האם יעברו לסדר חליצה מחדש מן הגדול, כיון דקי”ל (במשנה יבמות כד. וכ”ה בגמ’ שם לט.) חליצת גדול עדיפא מחליצת קטן, או שמא יגמרו סדר החליצה מן הקטן, ומסקנת הבית יעקב דצריכים לסיים בסדר שהתחילו, עיי”ש.

ושם כתב הגרי”ח שלכאורה יש להביא ראיה להיפך, מהגמ’ יומא הנ”ל דחזינן בה דמעבירין על המצוה דהשתא לעשות מצוה חשובה ממנה, והוסיף שנראה דהדברים ק”ו, דהא גבי תמיד איכא עוד טעמא להקריב הנסכים בשחרית משום דמצוה הבאה לידך אל תחמיצנה דחביבה מצוה בשעתה ועכ”ז משהינן למצוה כדי לעשותה מן המובחר, וא”כ כ”ש בנידונים הנזכרים דליכא שיהוי כלל. ושוב כתב הגרי”ח לדחות הראייה דליכא הוכחה מהתם, יען דהתם כשדוחין הנסכים בשחרית אין דחייתם ניכרת, דאע”ג דהנסכים באים בעבור התמיד אינם באים עמו ביחד ממש אלא באין אחר שתיים ושלש עבודות, ולהכי ליכא ביזיון לתמיד דשחרית דלא מינכרא מילתא כולי האי, וכאילו לא הוה להו נסכים עדיין בבוקר, משא”כ בנידון הרב ב”י שכבר התחילו לסדר החליצה ע”ש הקטן וכן בלולב וקידוש שכבר אחז הלולב וכוס הקידוש בידו והתחיל בנענוע ובקריאת פסוקים של קידוש אם יניתם מידו ויעשה המצוה באחר מינכרא דחייה דידהו ואית להו ביזיון בזה, עכ”ד. הרי לנו דאף רבינו הרי”ח הטוב זצוק”ל מחלק כאמור, שכאשר כבר עוסק במצוה עצמה הוי בזיון אם ידחה, ובזה אין מעבירין על המצוה, אף בשביל לעשותה יותר מהמובחר, ואף בזמן קצר ביותר.

וראיתי לרה”ג אלמוג לוי שליט”א בספרו הבהיר שו”ת אבני לוי (ח”א סי’ טז אות י) שעמד בדברות הגרי”ח, דלכאו’ לפי חילוקו בשני אליהו הנ”ל יוצא דלא כמו שכתב איהו גופיה ברב פעלים ובבא”ח (שנה ב’ חיי שרה הל’ יא) בעניין כוס יין בסעודה שלישית שיש לדחותו לאחר בהמ”ז, ולא הזכיר כלל מחילוק זה, דלכאורה איירינן שהוא נמצא ועומד בתוך הסעודה והכוס מונחת לפניו ועכ”ז כתב שיניח היין לבהמ”ז, וקשיא הא בכה”ג ניכר שדוחה למצוה, והיה להגרי”ח לומר שכיון דמינכרא דחיית המצוה איכא ביזיון ואמרי’ שלא ידחה לה. וכתב ליישב דמשמע מלשון הרב פעלים דהיין אינו מזוג בכוס הנמצא על השולחן, אלא היין הנותר שבו שיעור כוס א’ בלבד ישנו בבקבוק היין, וא”כ יש לומר דבכה”ג אינו ניכר מיקרי. [ועיי”ש (בסוף אות ט) שדייק בדברי הגרי”ח בשני אליהו לגבי יין כשר ויין מהודר, משמע שאחיזת כוס הקידוש לא נחשבת כהתחיל במצוה, אלא דוקא כשהתחיל פסוקי ‘ויכולו’ עיי”ש ודו”ק לפי זה בתי’ הנ”ל]. ועוד תירץ, שמכיון שסו”ס האי מילתא דשתיית כוס יין בסעודה הג’ היא רק משנת חסידים (וכמש”כ ברב פעלים), א”כ ס”ל דגרע טפי, ועל כן אף שניכר שדוחהו לכוס מ”מ ליכא למיחש למידי, דכך הוא שורת הדין, עכ”ד. ויש לפלפל ותן לחכם ויחכם.

ובעוסקי באלו הדברים, הלום ראיתי שכבר קדמו בזה עוד רבוותא, ופתח דבריהם יאיר לענינא דחנוכה, במי שהיה מכין נרות של שעוה להדביקם כדי להדליק בהם נרות של חנוכה, ובעוד שהוא עסוק בכך, הביאו לו שמן זית, אם ימשוך ידו מלהדליק את נרות השעוה, וידליק בשמן זית שהוא מצוה מן המובחר, או כיון שהתחיל ועסק בהכנת נרות השעוה, יש לו להדליקם, שהגאון שבות יעקב (ח”א סי’ לז) העלה דכיון שכבר התחיל להכין להדליק בנרות של שעוה יגמור המצוה, ומאידך הגאון חכם צבי (סי’ מה) תנא ופליג בראיות מהש”ס שיש להניח מידו מה שאינו מן המובחר ולעשות מצוה מן המובחר, והשבו”י (ח”ב סי’ ל) חזר על דבריו, והשיב דאיהו קאמר שאין צריך לבזות מצוה ראשונה ולעשות מצוה מן המובחר דוקא, אבל מודה הוא שאם רצה להחמיר על עצמו ולהפסיק רשאי, וממילא ל”ק כל ראיות החכ”צ, עיי”ש. והנה לכאו’ החכ”צ לשיטתו הנ”ל שבאותה מצוה עצמה כשנעשית באופן יותר משובח יש להמתין כדי לקיימה על צד היותר טוב, אך לכאו’ זה לא ככל האמור שאם התחיל להתעסק במצוה אין לו להניחה וכדברי השבו”י שיש בזה ביזוי מצוה, אכן המעיין בתו”ד החכ”צ יראה שכתב שבמדביק נרות של שעוה אין שם התחלת מצוה כלל ומשו”ה אם הביאו לו שמן זית מחויב הוא למשוך ידו מהשעוה ולהדליק בשמן זית, ואתי שפיר.

וגם מרן החיד”א עמד בתרי נידוני החכ”צ הנזכרים כאן, ובדבריו מודגש החילוק הנ”ל, וכמצוין בברכי יוסף סי’ תרע”ג (ס”ק ג) שבשו”ת שער יוסף (סי’ ח) האריך טובא בזה, ושם העלה החיד”א דכל שלא התחיל במצוה אף שכבר הכין הדבר לעשות המצוה, אם נזדמן לו לעשות מצוה מן המובחר כה יעשה מצוה מן המובחר. ובנידון של הרדב”ז והחכ”צ דן החיד”א בארוכה בברכי יוסף סי’ צ (ס”ק ג) עיין בדבריו שם ובשיו”ב (שם) ובחסדי אבות (פ”ב מ”א), וע”ע בשו”ת לב חיים (ח”ב סי’ קמט) ובספר שערי חיים (לרנח”א די שיגורה דף כח עמ’ ד). ובפלוג’ השבו”י והחכ”צ, עי’ שו”ת עטרת צבי (למהר”צ חיות, סימן ג) ושו”ת ר”ח כהן (או”ח סימן טז) ושואל ומשיב (תנינא ח”א סימן צד) ושאילת שמואל (או”ח סימן ו) ושערי דעה (ח”ב סימן נ”ב) וזכר יהוסף (או”ח סימן ל”ג) ואמרי יושר (ח”א סימן א), ובשאר אחרונים שבאו לציו’ן בקול סיני (תשרי תשכ”ה) ובאבני לוי (שם אות א) ובמה שפלפל שם (אות ב והלאה) באר”ש טוב ורחבה, ועיין עוד בחזון עובדיה (חנוכה) שעמד בכמה דוכתי (עמ’ לד, עמ’ פ, עמ’ צד) בדברי השבו”י והחכ”צ, ואכמ”ל.

ט. ובצפייתנו צפינו בשו”ת פרי השדה (ח”ג סי’ קט אות ב) ובשו”ת לבושי מרדכי (תליתאה, או”ח סי’ נט) שעמדו בנידון דידן, ותרי גאונים אלו התנבאו בסגנון אחד להוכיח דין זה מנידון הראשונים היכא דאשתפוך חמימיה קודם המילה, שבעל המאור (שבת שם נג. מדפי הרי”ף) פסק שלא ימול, כיון שעל ידי זה יצטרך לחלל שבת אחר המילה שאז יהיה סכנה וצריך להרחיצו ולעת עתה הרי אין פיקוח נפש, והרמב”ן פליג עליו שהכל לפי שעתה, וכיון שכעת מצות מילה לפניו שדוחה שבת ולאחר המילה פיקוח נפש נמי דוחה שבת, אין לנו אלא מה שהוא לשעתו. ועל פי זה כתבו דהכא נמי אמרינן דלפנינו תיקון חכמים לומר על הנסים, ומה שעי”ז לא יוכל לומר קדושה, הרי אין זה שעתה, וא”צ לחוש לזה מקודם לכן, עיי”ש.

אולם בשו”ת אפרקסתא דעניא (ח”ב או”ח סי’ קז) כתב לתמוה עליהם, איך בנו יסודם בפשיטות על דברי הרמב”ן, הרי המכתשת נתונה בצידו, שהרי”ף והרמב”ם והרשב”א פליגי וסברי מרנן כדעת בעל המאור, וכמבואר בבית יוסף הלכות מילה (יו”ד סימן רסו) עיי”ש. וכן דחה ביבי”א ח”ב (שם אות ה), והוסיף דלכאו’ א”כ אדרבה זיל בתר איפכא דמהתם חזינן דנקטינן שדוחים המצוה של עכשיו מפני המצוה החמורה שתבוא אח”כ, אולם כתב ליישב דשאני הכא שכן הוא מטבע הברכה ואינו רשאי לשנות כלל (וראה לעיל אות ג מה שפלפלנו בענין זה של מטבע הברכה, ואף שביארנו שם שזה רק לכתחילה, מ”מ שפיר קאמר היבי”א הכא שאינו רשאי לשנות כלל, והיינו לכתחילה אינו רשאי, הגם שבדיעבד אינו מעכב) עיי”ש.

ונראה עוד דבלא”ה אין להביא ראיה מההיא דשבת, דהתם הנידון הוא לגרום אח”כ חילול שבת בפיקוח נפש, ולא דמי להפסד מצוה בעתיד, אלא אפשר דחמיר ממנה או איפכא דקייל ממנה. [ועיין בקובץ ‘יחלק שלל’ (בין-הזמנים תשע”ג) בדברי מרן בעל אילת השחר זצ”ל (עמ’ לד, שאלה מט) ובדברי הגאון רבי אשר וייס שליט”א (עמ’ נב, שאלה קיג) ובתשובותינו שם, ואכמ”ל]. וכיוצ”ב חילק החת”ס בתורת משה (פרשת תצוה, דף סח טור ד) דאין ללמוד דין “ביטול מצוה” מדין “קיום מצוה” עיי”ש. וכן יש לתלות הענין בדין פיקוח נפש בשבת אי הוי “הותרה” או “דחויה”, ודו”ק. ובאמת שיש לפלפל הרבה בהך סוגיא “דאשתפוך חמימיה” ומתוך בירור הענין יעלו לנו עוד כמה חילוקים וישובים בזה, אלא דאכמ”ל, ועיין בשו”ת דברי יציב (או”ח סי’ קע) ובמילואים ליבי”א ח”ט (שם) ובספר דברות יעקב (דהאן, כתובות סי’ ג) ובמה שכתבתי בתולדות נח (בקונטרס ‘וירא מנוחה’ סי’ טז אות ה), ודון מיניה ואוקי באתרין.

ויש להביא שמצינו לענין חילול שבת עוד נידונים השייכים לספיקא דידן, דיעוין להחפץ חיים זצוק”ל בספרו מחנה ישראל (פרק לב [או בחלק הדינים פרק ה] אות ו) בענין איש צבא שלא הכין עצמו לעשות המלאכות הנצרכות קודם השבת, וכעת עומד בבין השמשות של ער”ש, האם יעשה בו את המלאכות שיחייבו אותו לעשותם מחר בשבת, דהא כעת זה רק ספק איסור מלאכה ולמחר יהיה איסור מלאכה ודאי, אך מאידך הלא עתה עושה זאת ברצונו משא”כ למחר יהיה זה באונס, עיי”ש בהג”ה מש”כ לחלק בין היכא שהנידון הוא על שני ימים נפרדים ובין היכא שדנים על אותה שבת. וזה כסגנון חילוק החכ”צ בדעת הרדב”ז (כנ”ל אות ד ד”ה ולכן). ועוד מצאנו לו כיוצ”ב בביאור הלכה (סי’ שד’מ ד”ה מצומצמת) ע”ד השו”ע (שם), עיי”ש. ועיין לגאון הנצי”ב ב’העמק דבר’ פרשת קורח (במדבר יז יב) מש”ב בענין הקטרת הקטורת ע”י אהרן לצורך פיקוח נפש, ושם ב’הרחב דבר’ מש”כ ללמוד עפי”ז לענין יו”ט שחל בער”ש ובשבת יהיה סכנת נפשות, האם עדיף לעשות מלאכה כבר ביו”ט או להמתין לשבת שאז יבוא הפיקו”נ. וראה בשלמי יהונתן (על השו”ע שם, ס”ק ח) שדן בדבריו ובדברי המשנ”ב, ודו”ק.

י. ובינותי שיש לקשר בזה נידון האחרונים, גבי מי שברור לו שאם יתענה בצום גדליה יזיק לו הדבר באופן שמחמת זה לא יוכל לצום ביום הכיפורים, וביקשתי הדבר אצל החח”מ ומצאתיהו בשדי חמד (אסיפ”ד מע’ יוהכ”פ סי’ א אות י) שהביא שבספר אהל משה (סי’ טז) דן בזה וכתב דלכאו’ הדבר תלוי בפלוג’ הרדב”ז והחכ”צ שהובאה בבאה”ט (או”ח סי’ צ ס”ק יא) בחבוש בבית האסורים וכו’, והשיבו החח”מ דאין ראיה מדברי הרדב”ז אלא אף הוא יודה בנידון זה שלא יצום בצום גדליה כיון שהוא רק מדברי קבלה ובזה שפיר מעבירין על המצוה כדי לקיים מצוה דאורייתא, ודייק כן בדברי הרדב”ז דקאמר “שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות” [ועי’ לעיל (אות ה ד”ה ושם) מה שתי’ הרב פעלים, ולכאו’ השד”ח מסייעו ולק”מ מה שהקשתי שם, אכן יש לחלק ודו”ק]. ועיי”ש שהרחיב כדרכו לפלפל בזה בסוגיות הש”ס ובספרן של צדיקים, ונגע בהרבה מהנקודות שהזכרנו לעיל (ומה שיצא לדון מסוגיית הפלגה בספינה באו”ח סי’ רמח, הנה זה מסתעף לנידון דאישתפוך חמימי, וכמו שנתבאר בתולדות נח הנ”ל), עיי”ש בכל דבריו הנעימים ואכ”מ לכופלם.

ובזה שוב אשוב לדברות הצמח צדק הניצב בפתח דברינו, שאחר שכתב דלא דחינן מצוה קלה מפני החמורה הבאה אח”כ, יצא לפקפק בזה לפמש”כ מהרח”ו בשערי קדושה (ח”א ש”ד) שמנה במנין מצ”ע של תורה לדעת הזוה”ק “לקדש שמו בנקדישך”, אלמא ס”ל דקדושה היא מדאורייתא, וכ”ה בזוהר פרשת אמור (רעיא מהימנא דף צג עמ’ א) עיי”ש, וא”כ י”ל דבכה”ג שאין המצוות שוות אלא האחת דרבנן והשניה דאורייתא, יש לדחות לגמרי אותה דמדרבנן, ופלפל בזה די”ל דדברי סופרים הם כדאורייתא ממש, ושוב כתב שגם אם נאמר דדאורייתא דוחה דרבנן, מ”מ י”ל שקדושה אינה דאורייתא, כי הרמב”ם רמב”ן חינוך סמ”ג סמ”ק והיראים לא מנאוה בתרי”ג מצות, וכ”כ הרא”ש בברכות (פ”ז ס”כ) דקדושה וברכו לא מצינו להם עיקר מן התורה, וכ”נ דעת התוס’ שם (מז: ד”ה מצוה דרבים). וביבי”א ח”ב (שם אות ב ואות ג) הביא עוד שכן מפו’ בר”ן (מגילה כג:) שכתב “דמאי דיליף עניית קדושה מדכתיב ונקדשתי וכו’, הני מילי כולהו מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, דהא סדר תפילה גופא מדרבנן”, וכן מתבאר במאירי (גיטין לח: ד”ה מעתה) ועוד ראשונים. [וידידי הג”ר בועז כדורי שליט”א כתב לי, דאפשר שגם למהרח”ו אי”ז ‘חיוב’ דאורייתא אלא רק ‘קיום’ דאורייתא, ודו”ק]. ולכן כתב דאע”פ שבתשובת הרשב”ץ (ח”ב סי’ קסג) מבו’ דס”ל דדרשא גמורה היא, מ”מ העיקר לדינא כד’ כל הפוסקים הנ”ל דכולהו ס”ל שאי”ז אלא מדרבנן.

יא. אני טרם אכלה אבא א’עירה דמההיא דמנחות דאיבעיא לן תדיר עדיף או מקודש עדיף, יש מקום לדון לעניננו באופן אחר ממה שדן החכ”צ, וכבר דן בזה בשו”ת אפרקסתא דעניא (שם), דהכא שיש לפניו על הניסים וקדושה, א”כ ‘קדושה’ ודאי הוי ‘מקודש’ וגם הוי ‘תדיר’ כלפי ‘על הנסים’, דקדושה בכל יום איתא, וא”כ פשיטא דעדיף קדושה מעל הנסים. אך שוב כתב שיש לומר דעל הניסים חשיב תדיר, ע”פ הנראה בירושלמי (נזיר פ”ז סוף ה”א) דתדירות של נוהג בכל עדיף מתדירות הזמן, וא”כ ה”נ על הניסים חשיב תדיר נגד אמירת קדושה, דאמירת קדושה אינה אלא בציבור משא”כ על הניסים נוהג כל יום אפי’ ביחיד, עיי”ש בכל דבריו. ומ”מ לדינא אף אם לא נחשיב את על הנסים תדיר כנגד קדושה, בכל זאת יש לנקוט דאין לדלגו בשביל להספיק הקדושה, וכמשנ”ת למעלה דיש לאחוז כראוי במצוה דקעסיק בה ולא לדחותה לצורך מצוה עתידית.

גם זאת למודעי, שכל הנידון בדברינו הוא בענין דין “אין מעבירין על המצוות” ואינו ענין לנידון האחרונים אשר חקרו האם “זריזין מקדימין” עדיף על “הידור מצוה”, דהתם הנידון הוא על זריזות והקדמה בעלמא של המצוה, משא”כ כאן הנידון הוא על ההעברה והפסד המצוה, כלומר שהמצוה באה לידו והוא מדלג עליה. והדברים ברורים. ולעצם החקירה האם זריזין מקדימין עדיף על הידור מצוה, חפץ הייתי לציין קצת לספרי דבי רב שדיברו בהך מילתא, אך כיון שראיתי לראש בית מדרשנו הגאון חכם אליהו בחבוט שליט”א בספרו שושנת העמקים (גיטין, בהע’ עמ’ רכג ואילך) שעמד בזה, וכדרכו בקודש ציין בבקיאותו לעשרות ספרי האחרונים שדיברו בזה הענין, על כן אמרתי שאינו מן הדין שיניף המקצר על המאריך, ולא אכפול כאן הדברים, והרוצה ירו”ץ בעמקים.

ובחתימת דברינו אכתוב שכאשר היו דברים אלו קמי דראש בית מדרשנו שליט”א, אמר לי שראה כת”י ממרן ראש הישיבה הג”ר בן-ציון אבא-שאול זצוק”ל, ששם עמד בסברא חדשה בעיקר הנידון של דילוג בתפילה כדי להספיק קדושה, דבתפילת העמידה הרי הוא כעומד לפני המלך (וידועים דברי הגר”ח מבריסק בהל’ תפילה ודברי החזו”א בגליונותיו שם, ועיין ביבי”א ח”ג או”ח סי’ ח, ואכמ”ל), וכיון שכן אין לחשוב על שאר דברים העתידיים, דכאשר עומדים בפני המלך – מתרכזים אך ורק בדיבור עמו, וחידש בזה דמחמת טעם זה אפי’ בקשות פרטיות אין לדלג לצורך קדושה שאח”כ, ע”כ מה ששמעתי. ואמנם אחי וראש הרה”ג יוסף נר”ו הקשה הא נקטי’ להלכה שיש להפסיק באמצע תפילת לחש בשביל שמיעת קדושה ואפי’ לצורך ברכת כהנים. והשבתיו שיש לחלק בין דבר שעדיין לא בא לפניו (דבזה אין לדלג וכדו’ בשבילו) ובין דבר שכעת בא באוזניו ויכול הוא להקשיב ולשמוע ולשתף עצמו (אע”פ שעומד הוא בפני המלך), ודו”ק. ויש להאריך (וע”ע ביבי”א ח”ה או”ח סי’ יג מש”כ בדברי ה’עמק ברכה’), וכאן עמד קנ’ה.

יב. ולא אמנע עצמי להוסיף פרפרת דשייכא לענינא דחנוכה, דהנה ידוע מה שפסקו האחרונים, החיי אדם (כלל קנד סי’ כה) כתב סופר (או”ח סי’ קלה) שבט סופר (סי’ כו) ערוה”ש (סי’ תרעא סוף סעיף י) משנ”ב (שם ס”ק ה) וכה”ח (שם ס”ק י), שמי שעומד בליל ג’ דחנוכה ויש לו שמן רק לב’ נרות, שלא ידליק ב’ נרות, שהרי אי”ז המנין הראוי לאותו לילה, אלא ידליק רק נר א’ כעיקר החיוב. וכן מבו’ בספר בית הלוי (עה”ת, עניני חנוכה) עיי”ש. אך הגרא”מ שך זצ”ל בספר אבי עזרי (הל’ חנוכה) פליג עליו וכתב דנראה ברור להיפך, דאף אם אינו יכול לעשות ההידור בכולו, לא אמרינן דלא יעשה כלל, דלא גרע יום ג’ מיום ב’, עיי”ש. וכבר השיגו עליו הבאר שרים (בהע’ לשו”ת רבבות אפרים סי’ קפא אות יא) ורבינו זצוק”ל בחזו”ע (חנוכה עמ’ לא). ומאידך ידוע ליישב דעת האבי עזרי, כמבואר בריש דבריו דס”ל דגדר ההידור הוא להרבות באורות, עי’ בזה במנחת אשר (וייס, שבת סי’ לב אות ג) ומנחת שלום (יפרח, שבת סי’ כב) ובקובץ “אלומות” (נוה יעקב תש”ע, עמ’ לט משכנינו הרה”ג שמעון בלוקה שליט”א), וע”ע בשו”ת משנה הלכות (ח”ז סי’ פד, ח”טו סי’ רה) ובמשמר הלוי (מגילה סי’ נז) וב’קונטרס משנה אחת’ (בכל הענין) ובקובץ ‘מבקשי תורה’ (ג עמ’ צ, לב סי’ יט, לו סי’ טו) ובספר “אלה הם מועדי” (חנוכה סי’ סד) ואכמ”ל.

ואתאן לעניננו, דהנה הביה”ל והגרא”מ שך איירו “במי שעומד ביום שלישי ואין לו אלא שני נרות” וע”ז דנו האם ידליק אחד או שנים, ולכאו’ צ”ב דהא עכ”פ יש לו להדליק רק נר א’ כדי להשאיר הנר הנוסף למחרת לקיים עיקר החיוב. אך אי נימא דאין מעבירין על המצוה, שפיר מיושב דהידור דהשתא דוחה עיקר המצוה של מחר, אכן צריך עיון אמאי פשיטא להו דבר זה. אמנם קושטא דמילתא דהגאון החיי אדם כתב ההלכה בזה הלשון “וכן מי שאין לו נרות שיספיק לו לכל ח’ לילות, כגון שאין לו אלא ח’ נרות – ידליק א’ בכל לילה, ואם יש לו ט’ – ידליק בליל שני ב’, ואם יש לו י’ – נראה לי דידליק בליל שני שנים ובליל ג’ לא ידליק שנים”, ואחריו נמשך המשנ”ב עיי”ש, ומפורש לנו א”כ שלא מדובר שהדלקת ההידור היא על חשבון עיקר החיוב שלמחרת, ודלא כהנ”ל.

ועוד יעוין שם בחיי אדם ובערוה”ש במה שדנו בענין אם יש לו נרות להידור ואילו לחבירו אין נרות (ויל”ד בזה משני פנים, חדא דעצם חיוב חבירו עדיף מהידור דידיה, ושנית מצד שלו עצמו יש מצוה לדאוג לחבירו), וכבר הרחיב בזה בחזון עובדיה (עמ’ כג-כה) עיין בדבריו (וע”ע שם עמ’ ו-ח. ועיין גם בשו”ת אגרות משה אה”ע ח”ד סימן כו אות ד, שהתווכח עם החת”ס האם בתורה ומצוות אמרינן חייך קודמין), ודו”ק דאף זה נוגע לכללות נידוננו כאן. ויש עוד נידון גבי הדלקת נרות חנוכה, הנוגע לענין אם להפסיד המצוה דהשתא בשביל הידור שאח”כ, עי’ בזה בישועות יעקב (על השו”ע בסי’ תרעא סעיף ב) ובדברי ירמיהו (על הרמב”ם פ”ד ה”א) ודי בזה.

 ***

המורם מכל האמור: נקטינן בשיפולי גלימתיה דמרן מלכא בעל היביע אומר שפסק ע”פ דברי רבותינו הפוסקים דאין לדלג או לקצר אמירת “על הנסים” בשביל להספיק אמירת “קדושה”, וכעת מצאתי שכן פסק הגאון הישיש רבי שמעון חירארי (שליט”א) בספר שערי צדק (או”ח סי’ עג) ובספר אשמח בהשם (סי’ טו) ובשו”ת שער שמעון אחד (ח”ג סי’ קנח) עיי”ש (ושו”ר מה שדנו בשו”ת איש מצליח או”ח ח”א סי’ סב ובנין אב ח”ה סי’ ח ואין הפנאי לעמוד בדבריהם). ויש להוסיף דאף אם לא נכריע בענין אלא נשאירו בספק, הא קיי”ל בכל כהאי גוונא ‘שב ואל תעשה עדיף’, ולענייננו היינו שאין לו לשנות בעשיית המצוה שהוא עוסק בה כעת. וראה בספר “חזון עובדיה” על הלכות חנוכה שגם שם (סדר תפילת חנוכה סעיף ב) העלה רבינו דין זה להלכה, עיי”ש (בהערה ט) שהוסיף כדרכו עוד כמה מילי מעליתא בזה. וכתב שם (בעמ’ קצו) סברא נוספת שלא לדלג בשביל אמירת הקדושה, כיון דלא חשיב הפסד קדושה דהא ישמענה מהש”ץ וקי”ל שהשומע כעונה, וידידי המאוה”ג כהן שדעתו יפה רבי שמואל שליט”א הרחיב בנקודה זו במאמר שנדפס בקובץ “בתורתו” (של מרן מאור ישראל זצוק”ל, בהוצ’ בית המדרש ברכת אברהם) – חנוכה, עיין עליו בצוף אמריו.

ופירות הנושרים מן האר”ש: דאף אין לקצר אמירת “ברך עלינו” או “שים שלום” לצורך זה או לשאר צרכי גבוה, אלא א”כ הוא צורך מצוה דאורייתא, שבזה מסתברא שיש לו לקצר, אלא דאינו מוכרע, בפרט דהכא אי”ז ענין הקדמה בעלמא אלא איירינן שעוסק במצוה עצמה ושפיר אפשר דבכה”ג אף מצוה דרבנן דוחה למצוה דאורייתא. [ומדברי רבינו שצויינו בפנים (סוף אות ט) משמע שלא הכריע בזה, ואמנם בשו”ת יביע אומר ח”א (או”ח סי’ ה אות ה ואות ז) הביא שמפורש להדיא בדברי הריטב”א (סוכה כה.) שגם העוסק במצוה דרבנן פטור ממצוה דאורייתא, אך מ”מ לא הכריע שם דין זה, ועיין שם במילואים ודו”ק, וראה עוד בדברי רבינו ביבי”א ח”ב (חו”מ סי’ ז אות ו) וח”ה (יו”ד סי’ לא אות ב) וח”ז (סי’ יב אות ב) וכן עי’ בילקוט יוסף ח”א (מהדו’ תשס”ד עמ’ קצז), ושו”ר לרבינו ביבי”א ח”י (סי’ נה) בקונטרס הערות על שו”ת רב פעלים ח”ג (אות ג) שהאריך הרבה בזה, וכאמור לא הכריע], וצ”ע בפרט זה.