מקורות ונימוקים:
עביד איניש דינא לנפשיה
בגמרא בב"ק כ"ז: נחלקו ר' נחמן ור' יהודה האם רשאי אדם לעשות דין לעצמו. ר' נחמן אמר 'עביד איניש דינא לנפשיה', ורב יהודה אמר 'לא עביד איניש דינא לנפשיה'.
לעניין הלכה במחלוקת זו, פסקו הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, שהלכה כרב נחמן דעביד איניש דינא לנפשיה, דקי"ל הלכה כרב נחמן בדיני. כן פסק גם השולחן ערוך להלכה חושן משפט סימן ד' סעיף א' בזה"ל:
יכול אדם לעשות דין לעצמו, אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו. ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו, אפילו הוא דבר שאין בו הפסד אם ימתין עד שיעמידנו בדין, והוא שיוכל לברר ששלו הוא נוטל בדין, ע"כ.
לאור האמור מתבקש שאדם שנגנב ממנו אופנים או חפץ אחר, או ששילם בחנות עבור מוצרים ושכח אותם בחנות, יוכל ללכת וליטול חפצים אחרים בשווי החפץ שלו, שהרי 'עביד איניש דינא לנפשיה'.
האם מותר ליטול חפץ אחר במקום החפץ שנלקח
אמנם מאידך, בגמרא בברכות דף ה': משמע שאין האדם רשאי ליטול דבר מה מחברו בתמורה לדבר אחר שנטל ממנו חבירו. ואם עושה כך נחשב לגנב, שהרי שם מספרת הגמרא על ר' הונא בזה"ל:
רב הונא תקיפו ליה ארבע מאה דני דחמרא, על לגביה רב יהודה אחוה דרב סלא חסידא ורבנן, ואמרי לה רב אדא בר אהבה ורבנן, ואמרו ליה לעיין מר במיליה. אמר להו ומי חשידנא בעינייכו? אמרו ליה מי חשיד קודשא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא? אמר להו אי איכא מאן דשמיע עלי מלתא לימא, אמרו ליה הכי שמיע לן דלא יהיב מר שבישא לאריסיה, אמר להו מי קא שביק לי מידי מיניה? הא קא גניב ליה כוליה. אמרו ליה היינו דאמרי אינשי "בתר גנבא גנוב וטעמא טעים" אמר להו קבילנא עלי דיהיבנא ליה. איכא דאמרי הדר חלא והוה חמרא, ואיכא דאמרי אייקר חלא ואיזדבן בדמי דחמרא, ע"כ.
מבואר בדברי הגמרא שאף כאשר אריס גנב את בעל הבית ונטל ממנו שלא כדין, אין רשות ביד בעל הבית לקחת מהשדה זמורות המגיעות לאריס כנגד מה שהוא גנב ממנו. כפי שפירש שם רש"י שאף הגונב מן הגנב טועם טעם גניבה.
ולכאורה הוא סותר למאי דקיימ"ל עביד איניש דינא לנפשיה, שרשאי אדם להוציא מחברו את שמגיע לו, ואפילו להכותו בשביל כך.
ליישב קושיא זו כתב השואל בשו"ת שואל ומשיב חלק א' סימן שע"א שהמעשה בגמרא בברכות ה' מידת חסידות היא ושייך אך ורק לצדיקים וחסידים כר' הונא, תדע שהרי לא הביאו הרי"ף הרמב"ם והשו"ע למעשה זה.
אולם המרדכי בב"ק פרק ג' סימן ל' עמד על קושיא זו, וכתב להוכיח מכאן, כי כל האמור שרשאי האדם לעשות דין לעצמו, היינו דווקא אם רואה את שלו ממש ביד האחר, אולם ככל שאינו רואה את החפץ שלו ממש ביד חבירו, איננו רשאי ליטול חפץ אחר בתמורה לחפץ שנטל חבירו ממנו.
זה לשון המרדכי לבבא קמא פרק המניח אות ל':
קיי"ל כרב נחמן דעביד איניש דינא לנפשיה. פסק רבינו מאיר דהני מילי בחפץ המבורר שהוא שלו ומחזיק בו ומסרב להחזיר לו אבל בשאר מילי שאין ידוע אם זה שלו אם לא, לית ליה רשות אפילו הוה ליה פסידא לפי דברו…
וראיה מפ"ק דברכות דאמר בתר גנבא גנוב וטעמא טעים. והקשה ה"ר קלונימוס הלא מן הדין לקח דקיי"ל עביד איניש דינא לנפשיה וי"ל דהיינו דוקא אותו דבר עצמו שנלקח לו לאדם מותר לו ליקחנה בכל מקום שיכול להשיגו דומיא דמילתיה דבן בג בג דאמר שלו הוא נוטל אבל הכא לקח זמורות אחרים שלא גנב לו הארוס. ומכאן הביא ראיה רבינו מאיר לדבריו דהא הכא ידע רב הונא בודאי שגנב לו דחלילה לו לרב הונא לעכב מספק וכן משמע הלשון מי קא שביק לי מינייהו והא קא גנב כוליה פי' הוא גונב יותר מכדי חלקו.
בב"י בחושן המשפט סימן ד', הביא לדברי המרדכי בקצרה, והרמ"א בהגהתו לשו"ע הביאם להלכה. לפיכך בנידון המקרה השני שהבאנו, אך ורק אם מזהה הרוכש את המוצרים שעליהם שילם, רשאי לקחתם לעצמו. אולם ככל שאיננו יודע אם אלו המוצרים שאותם רכש, איננו רשאי ליטול מוצרים אחרים בתמורה למוצרים שרכש ונותרו בחנות. כמו כן בנוגע למקרה הראשון, אין היתר לקחת פלאפון אחר לממש אחריות אע"פ שמגיע לו פלאפון אחר, כי אין זה הפלאפון שלו ממש.
וכן העלה בשו"ת רב פעלים חלק ג – חושן משפט סימן ה' שלא כדברי השואל בשו"ת שואל ומשיב שכתב שהגמרא בברכות מידת חסידות היא.
האם מותר לקחת בסתר או שיש לקחת בגלוי דווקא
מיהו בשו"ת רב פעלים חלק ג' חו"מ סימן ה', הקשה מהגמרא בב"ק דף כ"ז איתא, בן בג בג אומר אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות שמא תראה עליו כגנב אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל. ואף שמשמעות הגמרא שם דלית הלכתא כוותיה. אולם ר' יונה פסק כדברי בן בג בג.
וכתב ליישב בזה"ל: נ"ל הא דאסרו היינו בהיכא דאפשר לעשות דין לעצמו לקחת את שלו בגלוי, אבל אם הגזלן גברא אלמא שא"א להוציא בלעו מפיו בגלוי, או שיש סיבה אחרת שא"א לו לעשות דין לעצמו בגלוי, כ"ע מודו דיוכל להציל את שלו בסתר, ומוכרחים אנו לומר חלוק זה כדי להשוות הפוסקים, ולא תהיה סברת המרדכי ז"ל הפך הנז"ל.
ועיין שם עוד שכתב לבאר את דברי הגמרא במו"ק דף י"ז דצורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במלתא דפסיקא ליה, שהכוונה בזה שצורבא מרבנן יכול ליטול בסתר ואינו צריך ליטול רק בגלוי, כי כל החשש ליטול בסתר הוא מצד שמא יעשה כל אחד דין לעצמו שלא כדין ולא שבקת חיי לכל בריה, וזה אינו שייך בצורבא מרבנן.
האם מותר ליטול חפץ ולעכבו בידו עד שיחזיר החייב את הכסף
לעניין ליטול חפץ כנגד הגניבה או כנגד חוב ממון כגון הלוואה וכדו', כתב השו"ע חו"מ סימן ד' סעיף א', שיכול אדם לעשות דין לעצמו אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו וכו', מ"מ אין לו רשות למשכנו בחובו. וביאר הרמ"א דהיינו מטעם שיתבאר לקמן סימן צ"ז סעיף ו' [כלומר משום הלאו "לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו]. וי"א דווקא בחובו ממש, אבל אם חייב לו בלא הלוואה, או שאין צריך למשכנו כי הוא כבר אצלו בפקדון או מצאו ביד אחר, מותר לתפסו, ע"כ.
מבואר שכיון שכל האיסור לקחת משכון הוא רק משום הלאו "לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו", לפיכך בכל חוב שאינו הלוואה כגון גניבה או חוב מחמת נזק וכדו', או לחילופין בכל מקום שהחפץ הגיע לידו ואינו צריך ללכת ולקחת אותו כמשכון. מותר לתפוס את החפץ עד שישלם את מה שצריך לשלם. כן הביא הב"י חו"מ סימן ע"ה בשם בעל התרומות סי' מ"ט, שאף בפקדון יכול לתופסו בשביל חובו לאחר שהגיע לידו. כן העלה למעשה בשו"ת יביע אומר חלק ו – חושן משפט סימן א'.
לפיכך בנידון דידן יהיה השואל רשאי לתפוס ולעכב את השעון של הגנב בידו [ככל שהוא אכן של הגנב] עד שיחזיר לו את מה שגנב מהרכב.
האם מותר לעכב פיקדון כנגד חוב אחר שחייב לו בעל הפקדון
חשוב לציין שלעניין מקרה בו הפקיד אדם חפץ בידי חברו, ורוצה הנפקד לקחת את הפיקדון ולעכבו בידו עד שיחזיר לו את הכסף שלטענתו גנב המפקיד. למרות שמדברי הרמ"א משמע שמותר לעכב את הפיקדון בידו.
מיהו בשו"ת הרדב"ז, כתב לחלק בין פיקדון שניתן מראש כפיקדון, לבין חפץ שנתפס בידיו מסיבה כל שהיא ולא ניתן מראש כפיקדון, משום דברי הזוהר הקדוש לפרשת נשא.
זה לשון הרדב"ז חלק ג' סימן תפ"ה:
אף על גב דקיי"ל דמי שיודע שחייב לו חבירו מנה ואין יכול להוציאו מידו מפני שהוא אלם או מפני שירא שמא ישבע לשקר ובא ממון חבירו לידו שיכול לעכב אותו. הני מילי מלוה אבל פקדון אין ראוי לעכבו ואם עכבו לא נקרא איש אמונים. דבר זה לא ראיתי אותו בתלמוד מפורש וראיתי אותו בספר הזוהר כמדומה לי שהוא על פסוק חדשים לבקרים רבה אמונתך "קיימו וקבלו שאין אדם נפטר מתוך שינה אלא אם הגיע זמנו למות והוא ישן מחזירין לו נשמתו וניעור משנתו ואח"כ נוטלין אותה הימנו מפני שבשעה שאדם ישן מפקיד נשמתו ביד הקדוש ברוך הוא דכתיב בידך אפקיד רוחי" וכו'. מכאן אתה למד שהפקדון אין לעכב לשום סבה ואם עכבו לא נקרא איש אמונים ואינו הולך בדרכיו ית'. ומ"מ כתבו הפוסקים שאם עכב הפקדון בשביל חיוב אחר מעוכב, אבל מלוה יכול לעכבה בשביל עצמו אם יודע בודאי שחבירו חייב לו ממקום אחר, אבל בשביל אחרים לא. עכ"ל.
מבואר בדבריו שאף שמותר מן הדין לעכב פיקדון כנגד חוב ממון או גניבה וכדו', ואם עיכב באמת אין מוציאין מידו, מ"מ בפיקדון אין ראוי לעכב הפיקדון והעושה כן אינו נחשב איש אמונים.
ובקצות החשן סי' ד' סוף ס"ק א' הביא מ"ש מהרש"ל ביש"ש (פ' המניח סי' ה) שכל שיש בידו משכון או פקדון יכול לעכבו אפי' לכתחלה כנגד חובו של חבירו או גזילתו, שזה לא נקרא עביד דינא לנפשיה, שהרי לא תפס מחבירו אלא עיכב את שלו בשב ואל תעשה. אולם כ' הקצוה"ח, שלמרות שכתב המהרש"ל שבפקדון שבידו ליכא איסור כלל לעכבו אצלו, אבל מדברי הזוהר פ' במדבר מבואר שהוא איסור גמור. ויש לזה פנים ג"כ ע"פ נגלה, והיא שיטת הריטב"א פ' הכותב שכל שבא ליד הנפקד בתורת פקדון צריך למיעבד השבה מעלייתא. וע' בש"ך סי' נח סק"ט לכן בעל נפש ירחק מזה. ע"כ.
מבואר גם בדברי הקצוה"ח שבעל נפש אין לו לעשות כן, אולם מדינא שרי. וראיתי בשו"ת יביע אומר שהאריך בזה והביא לדברי הרה"ג ר' מאיר וואעקנין בשו"ת ויאמר מאיר (סי' י"ד) מה שהאריך בזה, וכתב שאף שהקצה"ח החמיר בתפיסת פקדון ע"פ הזוהר, אנן בדידן נקטינן כהפוסקים שכ' להקל שבכ"מ שהפשט והקבלה חולקים אנו פוסקים ע"פ הפשט, דלאו כל מוחא סביל דא.
אמנם בספר ברכי יוסף סימן ד' ס"ק ה' כתב על דברי הרמ"א שכתב שאם כבר הפקדון אצלו מותר לעכבו וכו', דהני מילי שקדם החוב לפקדון, אבל אם קדם הפקדון ואח"כ הלוהו מותר לעכבו. הרמ"ע מפאנו בהג"ה כ"י מספר הזוהר.
ומילתא בטעמא היא, הואיל והנאמנות שניתנה בו שיחזיר את הפיקדון בעת ההפקדה למרות החוב, היא זאת שמחייבת אותו להחזיר את הפיקדון. וזה לא שייך אלא במקרה בו בעת ההפקדה לא היה עדיין עניין החוב או הגניבה, שלא על דעת כן התחייב הנפקד להחזיר הפיקדון לבעליו.
אמנם לעניין מעשה אין זה נוגע לנידון דידן, כיון שהשעון של הגנב נשכח ברכב ולא הופקד מתחילה בידי הנגנב שישמרנו, לפיכך אין מניעה ביד הנגנב לתפוס ולעכב בידו את השעון עד שיחזיר הגנב את החפצים שגנב.
האם מותר לגבות החוב מהפיקדון או מותר רק לעכבו בידו
אמנם בעינן למידע בכל גווני שמותר להשתמש בחפץ שניתן בידו, כגון שניתן לו קודם הגניבה או שניתן לו שלא כפיקדון, האם מותר לו גם להשתמש בחפץ ולמוכרו ולגבות ממנו את הכסף המגיע לו, או שמא מותר לו רק לעכבו בידו עד שיחזיר לו את הכסף.
בעניין זה ראיתי שכתב מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל בשו"ת יביע אומר חלק ו' חושן משפט סימן א' בסוף דבריו לאחר שהאריך בנידון זה בזה"ל: מסקנא דדינא בנ"ד שיש להתיר לגבות חובו מהחפץ שבא לידו ע"י שכחת בעליו. והנלע"ד כתבתי, ע"כ. מבואר מדבריו לכאו' שאף ניתן לגבות את החוב מהפיקדון ממש, כלומר על ידי מכירתו וכדו'.
אולם לענ"ד שגגה היא, כי הרי בדברי הריב"ש עצמו שהוא מקור דברי הרמ"א שכתב בחו"מ סימן ד' שניתן לעכב חפץ בידו כנגד חוב שחייבים לו. הריב"ש עצמו כתב בסימן שצ"ו, שאין הדברים אמורים אלא לעניין לעכב החפץ בידו עד שהלה יפרע לו את המגיע לו, אולם לא לעניין לגבות את החוב מגוף החפץ.
זה לשון הריב"ש בתשובה סימן שצ"ו:
מצאתי כתוב בספר טור חושן משפט סימן' ד' שכתב ז"ל אף על פי שהיחיד אינו יכול לדון עושה דין לעצמו. פירוש אם רואה שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו. ואם האחר עומד כנגדו למחות בו יכול להכותו עד שיניחנו לקחת את שלו וכו'. ודוקא שבא להציל שלו שגזלו, כדפרישית. או שבא לגוזלו והוא עומד עליו להציל את שלו. אבל אין לו רשות למשכנו בשביל חובו. ע"כ לשונו….
ומה שכתב להציל את שלו, אין זה איכא פסידא, המוזכר בגמרא כמו שהבנת מדבריו. רק להציל את שלו, אף על גב דליכא פסידא שהיה יכול להציל ע"י ב"ד. זה נראה כוונת ר"ת ז"ל. אבל שהוא יגבה לעצמו ויחליט המשכון לעצמו או למכור לאחרים בלא שומת ב"ד, חלילה, ישתקע הדבר ולא יאמר.
בדברי הריב"ש נראים הדברים ברורים שאין היתר לגבות את החוב מתוך החפץ, אלא רק לעכבו בידו עד שישלם את הכסף המגיע לו, או עד שילך לב"ד שיוכל לפסוק אם למכור את החפץ. וכמדומה אני שגם בשו"ת יביע אומר לא התכוון לומר שאפשר לגבות את החוב מתוך החפץ, כי לא עמד על נקודה זאת בכל תשובתו הארוכה, אלא בשגגה נכתב בסיפא דמילתא לשון לגבות חובו מהחפץ, ואין כוונתו אלא לעכב החפץ בידו עד שישלם לו את חובו.
נוסף לאמור, בנידון דידן יש מקום להסתפק שמא השעון שייך לנגנב אחר ממנו לקח הגנב את השעון, ושמא נגנב זה עדיין לא התייאש מן השעון, כך שחייב השואל להשיב השעון לבעליו, אלא שאין לו דרך לעשות השבת אבדה כי איננו יודע היכן לפרסם את השעון, אולם להשתמש בו ולקחתו לעצמו וודאי יש לאסור מצד ספק זה.
אולם למרות כל דברינו, מבחינה מעשית ככל שהשעון הוא כזה שניתן להשיגו בחנויות, יוכל לרשום לפניו את שוויו כפי שהוא כעת, או לרשום את דגם השעון ואת התאריך בו הוא נמצא, כדי שבמידה שימצאו בעליו או שימצא הגנב ויחזיר את הגניבה, יוכל להחזירו לו, ואז יוכל להשתמש בשעון.
כפי שמבואר בדברי הגמרא וכפי שפסק השו"ע חו"מ סימן רס"ז סעיף כ"א לגבי מצא תפילין שדבר שמצוי לקנותו בכל שעה יכול לשום ולהעריך את שווים ולהשתמש בהם.
למרות שיש מקום לומר שכל ההיתר הוא דווקא בתפילין שהוא דבר מצווה וניחא להו לבעליו שישתמש בהם המוצא או שימכרו אותם וישתמשו בהם אחרים כפי שמשמע מלשון הש"ך והסמ"ע שם. כתבו הפוסקים שלא ניתן כיום לחייב את המוצא לשמור את כל החפצים שימצא עד שימצאו בעליהם, וכן המנהג כיום בנוגע לכל מציאה שניתן להשיגה בחנויות.
