מקורות ונימוקים:

גילוח שיער בית הערווה לאשה קודם הטבילה

כתב הטור יו”ד סימן קצ”ח שער שכנגד הלב ובזקן הנדבק זה בזה מחמת הזיעה חוצץ שבראש ובית השחי אינו חוצץ ושבאותו מקום באשה נשואה חוצץ.

מקור דין זה הוא משנה במקוואות פרק ט’ משנה ב’ ופירשו המפרשים שם (ר”ש והרא”ש) שסיבת החילוק בין מקומות השיער השונים הוא תלוי במידת ההקפדה. שבמקום שאינה מקפידה א”כ גם הזיעה שנדבקת ומונעת את ביאת המים אינה חוצצת משא”כ במקומות שהיא מקפידה אף אם השיער אינו חוצץ כי הוא חלק מהגוף מכ”מ הזיעה הנדבקת חוצצת.

ואף שיש דעות שלמדו שבמקפדת השיער עצמו חוצץ מ”מ הסכמת רב הפוסקים שהשיער לא חוצץ בעצמותו ולכן אם יש לה מכה או ששכחה לגלח בדיעבד סגי ברחיצה וסירוק היטב כמנהג אשכנז כן פסק הבא”ח שמיני אות ז’ וכן פסק בטהרת הבית שיורי טהרה מערכת ט’ אות טו’.

להלכה, פסק השו”ע שם סימן קצ”ח סעיף ו’ ששיער באשה נשואה חוצץ ובפנויה אינו חוצץ  וביאר הט”ז שהסיבה שהוסיף דין פנויה הוא כדי ללמד שאפי’ אם היא נשואה דומיא דפנויה שאינה מקפדת ג”כ הוי חציצה כיוון שרוב נשים נשואות דרכן להקפיד ובטלה דעתה. וכן פסק שם הש”ך ס”ק ח’ דאזלינן בתר הקפדה של רב בני אדם.

העולה מן האמור שבמקומות שנהגו להקפיד הוי חציצה ומקומות שלא נהגו להקפיד לא הוי חציצה.

למעשה מנהג הספרדים להקפיד להסיר שער בית הערווה, כך מובא בגאון החיד”א בשיורי ברכה ס”ק ב’ וכן בבא”ח פרשת שמיני אות יא’ והוסיף שה”ה לשער בית השחי שנהגו להקפיד וצריכה להסירו וכן מנהג תימן מובא בבארות יצחק עמוד שסה’ וכן בעוד הרבה פוסקים. אבל האשכנזים אינם מקפידים כן כתב בשיעורי שבט הלוי שם ס”ק ד’ וכן הוא בכל פוסקי אשכנז.

בנוגע לאשה שאינה נשואה, כיון שאינה טובלת אינה צריכה לגלח, אבל ודאי שאין בזה כל חשש אם תגלח.

גילוח שיער בית הערווה לגבר

לעניין גילוח שיער בית הערווה לגבר, הדבר מוסכם שכיון שאין הגברים נוהגים בגילוח, אין חציצה בכך, ואין שום עניין לגלח שיער זה.

לגוף העניין האם מותר לגבר לגלח את שיער הערווה, או שמא הוא אסור משום “לא ילבש גבר שמלת אשה”, כתב הרמב”ם בהלכות ע”ז פרק י”ב הל’ ט’ המעביר שער בית השחי ובית הערוה מכים אותו מכת מרדות, במה דברים אמורים  במקום שאין מעבירים אותו אלא הנשים אבל במקום שמעבירים השיער הנשים והאנשים אם העבירו אין מכין אותו. מדבריו הוכיח הב”י שעכ”פ לכתחילה אסור, והביא עוד שם שלדעת הגאונים מותר לכתחילה.

לעניין הלכה כתב השו”ע יו”ד סימן קפ”ב סעיף א’ כלשון הרמב”ם שאין מכין אותו ולא פירש אם הוא אסור או מותר לכתחילה, וכתב ע”ז הרמ”א בהגהתו בזה”ל: ואפי’ לכתחילה שרי, רק החברים נמנעים בכל מקום עכ”ל. המקור לדין חברים שכתב הרמ”א הביא הב”י שם שהוא מהסיפור בגמ’ בנזיר נט. ההוא גברא דאיחייב נגידא בבי”ד דרבי אמי דלייה לדרעיה ואיגלאי בית השחי חזייה דלא מגלח אמר להו שבקוהו מן חבריא הוא.

ובשו”ת יחווה דעת חלק ו’ סימן מ”ט הביא לדברי שו”ת גינת ורדים יו”ד כלל ו’ סימן י”ב שלמד ברמב”ם שמותר להעביר את שיער הערווה אף לכתחילה ואגב הרישא שכתב מכין מכת מרדות, סיים וכתב בסיפא בלשון אין מכין, אכן אף לכתחילה מותר במקום שנהגו אף הגברים להעביר, וכן כתב בשו”ת רב פעלים חלק ד’ דאע”ג דאנן אתכא דמרן סמכינן שאסר לכתחילה מכ”מ בבגדאד נהגו האנשים להתיר לכתחילה והמנהג הזה הוא פשוט וברור. והכריע להתיר לכתחילה.