מקורות ונימוקים:
פסק השולחן ערוך חו”מ סימן ל”ד סעיף ז’ בזה”ל: גנב וכן גזלן, פסולים לעדות מעת שגנב או גזל, ואף על פי שהחזירו, עד שיעשו תשובה.
בדברי השולחן ערוך מבואר שאין די בהשבת הגזילה ללא עשיית תשובה, אכן לא מבואר בדברי השולחן ערוך דין גזלן שחזר בתשובה אך טרם השיב את הגזילה.
אמנם הבית שמואל באבן העזר סימן ל”ח ס”ק נ”ה ציין לדברי ר’ ירוחם שהביא מחלוקת ראשונים האם מהני הרהור בתשובה בגזלן קודם שהחזיר הגזילה, לעניין האומר הרי מקדש על מנת שאני צדיק גמור, האם נחשב הוא כצדיק גמור כאשר מהרהר בתשובה ללא שהשיב בפועל את הגזילה.
ובבית יוסף שם אבן העזר סימן ל”ח הביא לדברי ר’ ירוחם בזה”ל: וכתב רבינו ירוחם (נתיב כ”ב ח”ד קפח ע”א) ויש מפרשים שאם הוא רשע לבריות כגון גזלן וכיוצא בו אין יכול להיות צדיק עד שישיב הגזילה, ויש מפרשים דכיון שהרהר להשיב הרי הוא צדיק, ע”כ.
ונראה להוכיח מנידון זה לנידון גזלן שחזר בתשובה וטרם השיב את הגזילה, שיהא הדבר נתון במחלוקת הראשונים האם נחשב הוא לצדיק טרם השיב את הגזילה.
אע”פ שיש מקום לחלק בין נידון האומר על מנת שאני צדיק גמור, שהוא נידון כלפי שמיא, ויש לומר שלעניין זה סגי במה שחוזר בתשובה מכאן ואילך, ואינו עניין לנידון פסולי עדות שיש צורך שיחזור בתשובה ממעשיו הרעים גם מכאן ולמפרע, על פניו יש דמות ראיה מכאן לנידון השאלה בפסולי עדות.
אמנם ראיתי שבקובץ הערות סימן כ”א אות כ”ד כתב להסתפק בהדיא בנידון השאלה שלפנינו וכתב בזה”ל:
יש לחקור: בגזלן, דפסול לעדות עד דמהדר ממונא למריה [חו”מ סי’ ל”ד סכ”ט], אם עשה תשובה, ולא השיב את הגזילה מחמת איזה אונס, אפשר דנעשה כשר לעדות. דנהי דבכה”ג אין החטא נעקר למפרע, דאונס כמאן דעביד לא אמרינן, מ”מ השתא מיהא עושה מעשה עמך הוא.
וכבוד הגה”צ ר’ נפתלי זילברברג זצ”ל מווארשא אמר, בהא דנתקבלה תשובת אנשי נינוה, אף דמבואר בספרים דבבני נח לא מהני תשובה. והיינו כנ”ל, דהחידוש שיש בתשובה דעוקרת החטא למפרע, זה לא נאמר רק בישראל ולא בב”נ, אבל מ”מ מכאן ולהבא מיהא, מהניא תשובה גם לב”נ, עכ”ל.
כן הביאו גם בקובץ שיעורים לב”ב אות שי”ד בביאור דברי הגמרא קשה עונשם של מידות, בזה”ל:
והכא לא אפשר בתשובה, שאינו יודע למי יחזירו. ונראה דאע”ג דלא מהני תשובה, כל שאינו מחזיר, אף אם הוא אנוס בזה, היינו שאין העבירה נעקרת למפרע, אבל מכאן ולהבא מיהת כשר לעדות, דעכשיו אינו רשע, כמ”ש יבמות כ”ב לענין הוליד ממזר ועשה תשובה, השתא מיהא עושה מעשה עמך הוא, וחייב הבן בכבודו.
מבואר מדבריו דס”ל שהתחדש בתשובה כי עוקרת היא את החטא מכאן ולהבא, והשב בתשובה אף אם לא השיב את הגזילה צדיק הוא לגבי מכאן ולהבא.
אולם לענ”ד אין דברים מובנים, ואין ראייתו מהבא על הערווה והוליד ממזר ראיה מספקת, שהרי מי שבא על הערווה אין מדיני תיקון חטאו לבער את הממזר מן העולם, ואין הממזר אלא מזכרת עוון, משא”כ גזלן תיקון העוון מפורש הוא בתורה והשיב את הגזילה אשר גזל, לפיכך יש לומר שלא נחשב שחזר בתשובה כל זמן שלא השיב את הגזילה.
ושמחתי שראיתי שחילוק זה מפורש הוא בדברי התוס’ בב”ב פ”ח: בדברי רבינו חיים שם שכתב לחלק בין נידון חזרה בתשובה של הבא על הערווה לבין נידון חזרה בתשובה של גנב בזה”ל: וה”ר חיים אומר אף על גב שהוא מעוות לא יוכל לתקן מ”מ אפשר בתשובה שצוה לו הקדוש ברוך הוא, דלא צוה אלא לעשות לו תשובה. אבל גזלן שתשובתו הוא שיחזיר הגזילה כדכתיב והשיב את הגזלה וגו’ והיכא דגזל לרבים אינו יודע למי ישיב, דאע”ג דאמרי’ (ב”ק דף צד:) יעשה בהן צרכי רבים מ”מ לאו תשובה מעלייתא היא.
אמנם בריש דברי התוס’ אכן כתב סברא לדמות את העניינים, וכתב שהבא על אשת איש והוליד ממנה בן או שאר עריות שיש בהן ממזרות זהו מעוות לא יוכל לתקן כדאמר (ביבמות דף כא) וא”א בתשובה, כמו גזלן שלא השיב את הגזילה.
והיה נראה לכאורה להוכיח איפכא מדברי התוס’ בסנהדרין כ”ה: ד”ה סתם כתבו שגבאי ומוכס פסולים לעדות אפילו אם החזירו, משום שאינם יודעים למי להחזיר. משמע שהואיל ואינם יודעים למי להחזיר, למרות שאינם משיבים את הגזילה מחמת חוסר הידיעה והאונס, ושבו בתשובה מעצם מעשה הגזילה פסולים הם לעדות.
אכן האור זרוע לסנהדרין סימן כ”ה פליג על דברי התוס’ וכתב דאינו נראה לו, דאע”ג דאינו יודע למי להחזיר, בעל תשובה הוא ויעשה בהם צרכי רבים.
על כן נראה שאין הדבר יוצא מכלל מחלוקת ראשונים, וגזלן שלא השיב את הגזילה גם אם חזר בתשובה לדעת מקצת מן הראשונים עדיין איננו כשר לעדות.
אמנם נראה לעניות דעתי לחדש ולבאר, כי כל מחלוקת הראשונים היא אך ורק בנוגע לגזלן שחזר בתשובה אך לא נמנה וגמר עם עצמו להתאמץ ולהשיב את הגזילה לנגזל, הן מצד הקושי לאתר את הנגזלים הן מצד אונס אחר. אולם מי שחזר בתשובה והחליט בהחלטה גמורה להשיב את הגזילה וזקפה עליו במלווה, וחסר רק את הבירור מי הוא הנגזל שחייב הוא לו את הכסף, אין ספק שכל כה”ג כשר הוא לעדות.
הואיל וכפרת העוון איננה נצרכת על מנת להכשיר את האדם לעדות, אלא רק חזרתו בתשובה. ולמרות שהתורה אמרה והשיב את הגזילה אשר גזל, אין התורה מחייבת את האדם לעשות מעבר למה שבידו כדי לחזור בתשובה, לפיכך אין ספק שאם חזר בתשובה וזקף עליו את הגזילה כמלווה שרק צריך לברר מי הוא בעל החוב, חזרה בתשובה מעלייתא היא, וכשר לעדות. באופן שאין מחלוקת הראשונים אמורה, אלא באדם שטרם השלים את חובתו בעניין החזרה בתשובה וטרם התאמץ להשיב את הגזילה, וטרם איתר את האנשים שצריך הוא להשיב להם את הגזילה, אך לא בנוגע למי שהשלים את חובתו לעניין החזרה בתשובה, גם אם טרם מצא את האנשים הספציפיים להם הכסף צריך לחזור.
ראיה לדברי ניתן להביא מדין האומר לשנים גזלתי מאחד מכם ואינו יודע ממי, שהדין הוא שמניח הגזילה ביניהם והם חולקים בדבר, ורק כדי לצאת ידי שמים עליו להניח מנה לכל אחד, אולם כדי לצאת ידי חובת החזרת הגזילה מניח מנה ביניהם ומסתלק והם חולקים בו כפי המבואר בשולחן ערוך חו”מ סימן שס”ה סעיף ב’. אלמא אע”ג שלא קיבל הנגזל את תשלום כל הגזילה שנלקחה הימנו, קיים הגזלן והשיב, כיון שהוא מצידו ייחד את כסף הגזילה לגזלן.
הואיל ושני עניינים ישנם, האחד הוא השבת הגזילה בכדי שלא יהיה גזל בידו אלא ישוב בתשובה שלמה, השני הוא השבת הגזילה לתיקון עוונו לצאת ידי שמים. כאשר על מנת להיות כשר לעדות סגי בכך שגמר בדעתו להשיב הגזילה וזקף עליו את הכסף כחוב, שבזה כבר אין הגזילה בידו, אולם תיקון העוון יהיה אך ורק בהשבת הגזילה ליד הנגזל, אך אין זה מעכב את התשובה מכאן ואילך, ואין זה פוסל לעדות, כשם שאין מעכב מציאות הממזר בעולם את תשובת אביו מכאן ואילך.
