מקורות ונימוקים:
א). הרמ”א בשו”ע (או”ח סי’ תרנו וביו”ד סי’ קנז ס”א) כתב, דצריך ליתן כל ממונו בכדי שלא לעבור על איסור לא תעשה, ושכן מבואר בראשונים. והנה לענין איסור דרבנן, אע”ג שהפרי מגדים (משב”ז סי’ תרנו סק”ח) כתב להסתפק בכך, מ”מ הרדב”ז ח”ד (סי’ קמה) פשיטא ליה דגם באיסור דרבנן חייב ליתן כל ממונו. וכן מבואר בחוות יאיר (סי’ קפג) גבי טלטול מוקצה דהוי בכלל לאו דלא תסור ומחויב למסור כל ממונו בכדי לא לעבור. וכ”כ הגר”א (שם סק”ד), וכ”כ בתשו’ הב”ח (סי’ קכט), ובשבות יעקב ח”א (סימן צח). וע”כ לכאו’ בנד”ד הגם שאנו נוקטים שלהתקשר הוי איסור דרבנן, מ”מ מחויב למסור כל ממונו ולא לעבור על איסור דרבנן נוסף.
ב). ואע”ג דבנד”ד הלא עסוק בדין פיקוח נפש שדוחה שבת, והיה נראה שתלוי בפלוגתת רבוותא האם שבת הותרה אצל פיקוח נפש או דחויה, דלמ”ד דשבת התורה הרי היא כחול לכל דבר וכמ”ש הר”מ (פ”ב דשבת), וא”כ לדעה זו יש להתיר לעשות כמעשהו בחול, ומכיון דבחול היה נוהג בכה”ג להתקשר לגוי, גם בשבת הדין כן. אולם זה אינו מתרתי, א. דגבי אשה יולדת לכו”ע נקטינן דהוי דחויה, שהרי כתב השו”ע (סי’ של ס”א) דכל מה שאפשר לשנות משנים, כגון אם צריכים להביא לה כלי מביאה לה חברתה תלוי בשערה. וביאר הרב המגיד (פ”ב הלכה יא) דאע”ג דגבי פיקוח נפש לא בעיא שינוי, הכא שאני מפני שכאב היולדת הוא דבר טבעי ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה לפיכך החמירו בה לשנות. ב. גם למ”ד דשבת הותרה אצל פיקוח נפש, מ”מ לא הותרה אל לגבי דברים הנצרכים לחולה, משא”כ לענין ממוני, ופשוט.
ג). אלא שהעירוני בני החבורה הרבנים שליט”א שלכאו’ בנד”ד אם יסרב להביאו אינו עובר בקום ועשה על איסור דרבנן אלא בשוא”ת, ומה שלאחר מכן מתקשר לגוי השני להזמינו הרי זה מותר משום פיקו”נ, ובאמת שמצאתי להרב פרי מגדים (או”ח א”א סימן תרנו סק”ח), שהסתפק בזה אפילו גבי איסור דאורייתא, כגון, אם אנסו עכו”ם לעבור על בל יראה בחמץ בפסח בשב ואל תעשה, ונשאר בצ”ע. וע”ע בפת”ש (יו”ד סי’ קנז סק”ד) בשם ספר משנת חכמים. אלא שגם לפי”ד אפשר שאינו חייב לבזבז את כל ממונו וכדין לאו, אבל עד חומש חייב וכדין מצוות עשה וכמ”ש הרמ”א (סי’ תרנו). וצ”ע. ועוד, דבנד”ד מהכת”ת דמותר יהיה לו להכניס עצמו בידיים למצב של פיקוח נפש שידחה שבת, שהרי ע”י סירובו הוי כמכניס עצמו בידיים לחילול שבת, ואע”ג דלאחר מכן יהיה מותר משום הפיקוח נפש, מ”מ מאן ספי שיהיה מותר להכניס עצמו למצב זה משום הפסד ממון. ועי’ בשו”ע (סי’ רמח ס”א) גבי הפלגה בספינה בערב שבת לדבר מצווה, שיש לפסוק עימו שישבות, ועיי”ש שדעת המג”א (סק”א) דהפסיקה היא לעיכובא, ואם אי אפשר לו לפסוק, כגון שהגוי אומר לו שלא ישבות, אין לו להלך עימו. והתם נמי לאחר שיהיה בספינה הרי הוי פקו”נ ודוחה שבת, אלא שמ”מ אין לו להכניס עצמו בידיים לפקו”נ אף באיסור דרבנן. איברא דהאליה רבה והמ”ב בשעה”צ (סק”א) פליגי, וס”ל דהפסיקה התם הוי למצווה ולא לעיכובא. ועכ”פ כיון שמידי פלוגתא לא נפקא, ולכו”ע מצווה איכא, מהכת”ת דמשום הפסד ממון נתיר לו הדבר.
ד). ועוד יש לעיין אם לאחר השבת יכול לומר לגוי משטה אני בך, ולכאו’ תלוי במחלוקת הראשונים בביאור סברת משטה אני בך, ואבאר, דהנה מרן השו”ע (חו”מ הל’ אבדה ומציאה סי’ רסד) פסק, מי שברח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו, וא”ל העבירני ואני נותן לך דינר, והעבירו, אין לו אלא שכרו הראוי לו. ואם היה צייד, ואמר ליה: בטל מצודתך והעבירני, נותן לו כל מה שהתנה עמו, וכן כל כיוצא בזה. וכ”כ השו”ע (יו”ד סי’ שלו ס”ג), דמי שיש לו סמנים, וחבירו חולה וצריך להם, אסור לו להעלות בדמיהם יותר מן הראוי. ולא עוד, אלא אפילו פסקו לו בדמיהם הרבה, מפני צורך השעה שלא מצאו סמנין אלא בידו, אין לו אלא דמיהן.
ונחלקו הראשונים בטעם סברת משטה אני בך, הרמ”ה הובא בשטמ”ק (בב”ק קטז.) כתב, דהיינו משום דחייב אותו שכיר לטפל בבורח מבית האסורים ומשום מצוות אבידת גופו או אבידת ממונו כגון, שנשפך לו חבית של דבש והלה פסק עימו ממון רב בכדי להציל, וכיון דמצווה עליו לטפל אין היתר לקחת יותר ממה שהפסידו. ולפי”ז בגוי שאין עליו מצוות השבת אבידה ולא השבת גופו, לכאו’ לא מצי טעין משטה אני בך. אולם הרמב”ן והריטב”א (יבמות קו.) כתבו בטעמא דמילתא, דכל שפסק מתוך האונס, לאו קציצה היא ואין אלא שכרו. ולפי”ז ה”ה בגוי. וע”ע בש”ך (סי’ רסד ס”ק יד) דה”ה במקום שאינו מצווה כמו בסרסור מצי למימר משטה אני בך. וא”כ גם בנד”ד מכיון שהיה אנוס וחל עליו איסור להתקשר לעוד גורמים, א”כ יכול לומר קים לי כשיטת אלו, ולא לשלם לו אלא שכר הראוי לנסיעה כזו.
ה). וממוצא הדברים אתה למד, כמה חמור מילתא דרבנן עד כדי שאדם מצווה ליתן כל ממונו, וראה גם ברמ”א (או”ח סי’ שלד סעי’ כו) שאם עבר על איסור דרבנן חייב להתענות ארבעים יום שני וחמישי. ודעת המ”ב (שם ס”ק עח) דאפילו על איסור דרבנן בשוגג דינא הכי. וכן יוצא מבואר לפמ”ש בשו”ת חתם סופר (חיו”ד סי’ קפח), ודלא כסברת הנתיבות (חו”מ סי’ רלד). וע”ע בגמ’ מועד קטן (כה.), שהתהפך לו רצועות התפילין והתענה ארבעים תעניות. והיינו שהבינו עומק החטא, ודי בזה.
