מקורות ונימוקים:
טעות הגוי האם יש צורך להחזירה לו
בגמרא בב”ק דף קי”ג: איתא, אמר רב ביבי בר גידל אמר ר”ש חסידא גזל כנעני אסור אבידתו מותרת… תניא ר’ פנחס בן יאיר אומר במקום שיש חילול השם אפי’ אבידתו אסור.
אמר שמואל טעותו מותרת כי הא דשמואל זבן מכותי לקנא דדהבא במר דפרזלא בד’ זוזי ואבלע ליה חד זוזא רב כהנא זבן מכותי מאה ועשרים חביתא במאה ואבלע ליה חד זוזא אמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא, ע”כ.
כן כתב הרמב”ם בהלכות גזלה ואבדה פרק י”א הלכה ד’ – ה’ בזה”ל:
טעות הגוי כאבידתו ומותרת, והוא שטעה מעצמו אבל להטעותו אסור. כיצד, כגון שעשה הגוי חשבון וטעה, וצריך שיאמר לו ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך ואיני יודע אלא מה שאתה אומר אני נותן לך כגון זה מותר אבל אם לא אמר לו כן אסור שמא יתכוין הגוי לבדקו ונמצא שם שמים מתחלל.
וכן הוא בדברי הבית יוסף על הטור חו”מ סימן שמ”ח סעיף ג’, שמדברי הגמרא בב”ק ילפינן שטעות הגוי מותרת ואין להחזיר לו אלא אם יש חשש חילול ה’.
גוי שטעה ושילם לשליח – האם הכסף שייך לשליח או למשלח
בעניין זה כתב השולחן ערוך חו”מ סימן קפ”ג סעיף ז’ בזה”ל:
שלח שלוחו לקבל מעות מהעובד כוכבים, וטעה העובד כוכבים ונתן לו יותר, הכל לשליח. הגה: ודווקא שידע השליח בטעות קודם שבאו ליד המשלח, אבל אם לא ידע בטעות ההוא ונתנו ליד המשלח, הכל של המשלח (מרדכי פ’ אלמנה ניזונית).
טעם הדבר הוא כפי שכתב הטור והובא גם בסמ”ע ס”ק כ”א, שבכל טעות בחשבון של הגוי שגרמה לו לשלם כסף נוסף לשליח, כיון שאילו היה רוצה השליח היה אומר לגוי טעית בחשבון והיה יכול להחזיר לו המותר, נחשב הדבר כאילו השליח גנב לו ואין זה קשור למשלח, לפיכך כיון שטעות הגוי אין צריך להחזירה רשאי השליח להותיר את הכסף בידו.
לפיכך גם בנידון שלפנינו, ככל שאין חשש חילול ה’ אם לא יחזיר את הכסף, כגון שאינו מוכר לחברה ואף אחד איננו יודע אם יהודי הוא או גוי, וכל הרכישה נעשתה דרך האינטרנט, כפי שהוא ברוב המקרים כיום. השליח זוכה בכסף שהחזירה חברת התעופה פעם נוספת בטעות, ויחזיר למנהל שלו רק את הכסף ששילמה החברה כנגד הכרטיסים שקנה המנהל מחברת אל-על.
כסף ששולם כפיצוי – האם הוא לשליח או למשלח
אכן ככל שהסיבה לתשלום ששילמה החברה פעמיים היא כפיצוי על ביטול הטיסה, הכסף כולו שייך למנהל, כי בלי ספק הפיצוי ניתן לבעל הכרטיסים שהיה אמור לטוס וגם שילם עבורם מכספו, ולא הייתה כוונת החברה לשלם את הכסף למזכיר שביצע את ההזמנה בפועל.
ולמרות שבגמרא בכתובות צ”ח: נחלקו רבי יהודה ורבי יוסי במקרה בו קנה שליח סחורה למשלחו והוסיף המוכר לשליח תוספת סחורה במתנה, למי שייכת תוספת זו. דעת רבי יהודה כי הכל לשליח, רבי יוסי אומר חולקין. כבר חילקה שם הגמרא בין דבר שיש לו קצבה לדבר שאין לו קצבה, שכל דבר יש לו קצבה חולקין ודבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות.
ולעניין דבר שיש לו קצבה שחולקים השליח והמשלח במתנה, נחלקו הראשונים בטעם הדבר. לדעת רש”י והרשב”א בתשובות המיוחסות לרמב”ן הטעם הוא משום שישנו ספק למי נתן המוכר במתנה את התוספת, לשליח או למשלח, לפיכך חולקים ביניהם. אולם לדעת הרי”ף והרא”ש טעם הדבר שחולקין משום ששניהם שותפין ביצירת המתנה, המשלח שבמעותיו נקנתה הסחורה והשליח שבא בפועל וקנה את הסחורה בחנות. לשון הרי”ף כך הוא, “ולמה חולקין השליח עם בעל הבית, הואיל ובאתה לו לשליח הנאה על ידי בעל הבית, חולק עמו”, ע”כ.
נמצא שבנידון שלפנינו שודאי כוונת חברת התעופה היא לשלם את הפיצוי לבעל הכרטיס ולא למזכיר, לדעת רש”י והרשב”א וודאי שהפיצוי שייך למנהל. אכן נראה שאף לדעת הרי”ף והרא”ש, בנידון זה לא מגיע לשליח חצי מהפיצוי, הואיל ואין השליח בוחר באיזה חברה להזמין והיכן לקנות, אלא המזכיר רק מבצע את הפעולה שאומר לו המנהל וידו כיד בעל הבית ואינו דומה לשליח שניתן לומר עליו את הסברא שעל ידי השליח באה הנאה לבעל הבית. [אכן אם המזכיר באמת רשאי לפעול להזמין כרטיסי טיסה למנהל שלו לפי רצונו באיזה חברה שהוא יבחר, לרי”ף והרא”ש יהיה השליח זכאי לכאורה בחצי מכספי הפיצוי].
