מקורות ונימוקים:
מב' טעמים יש לברך גם על סופגניות אלו מזונות:
א. מכיון שהעיסה מעט מתוקה ומערבים בה סוכר בשעת הלישה, ולדעת מרן השולחן ערוך (סימן קסח סעיף ו') אפילו אם יש בה מעט מתיקות ברכתה מזונות.
ב. מכיון שכן הוא דרך הכנתו ואינו יוצא מהמאפייה ללא ריבה וסוכר, באופן זה אפילו שמניחים אותם לאחר האפייה ברכתן מזונות שבכך נחשב גמר עשייתן והוי כתערובת לישה, וכן ראיתי שכתב בשו"ת אור לציון ח"ב (פי"ב, י) לענין מילוי של הוופלים שאע"פ שלא ניתן אלא לאחר האפייה, מ"מ כיון שדרכם בכך, חשיב פת העשויה כמין כיסים שממלאים בה (ונפק"מ לברך עליה במ"מ באמצע סעודה). הרי דאף שנגמרה כבר עשייתם כשלא היו ממולאים, אית ליה דין ממולא כיון שכן הדרך לעשות עמהם והיתה דעתו ע"ז מתחילה אזלינן בתר השתא, ומיניה נילף גם לנד"ד. וכ"כ האול"צ (פמ"ו, י) גבי צנימים מיוחדים שמתחילת אפייתם נעשו צנימים, שדינם כדבר הנכסס שכתב השו"ע שברכתו במ"מ. (ומ"ש באול"צ פי"ב ג' במקורות, שפיתה עירקית, ברכתה המוציא, היינו מטעם שנימק שם, שאינה נכססית וכגון בצדדים, ולכן דינה כלחם. אבל האידנא הפיתות העירקיות קשות וכן הלחם 'היזדי' קשה, ומכיון שנאפים במיוחד למטרה זו, ברכתם במ"מ).
וכן העלה הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל הוב"ד בס' ותן ברכה ח"ב (עמ' 467), דכל פת שנאפית על דעת לחזור ולייבשה, ברכתה במ"מ, אע"ג שהיתה לה שעת הכושר שהיתה פת גמורה, כיון שאזלינן בתר השתא. וכן ראיתי שהעלה בשו"ת נחלת פנחס – מיערס ח"א (סי' א' או' כג), ובשו"ת ושב ורפא לו – אייפרס ח"א (או"ח סי' י') גבי פת הולנדית הנקראת ביסקויט המורכבת מקמח ומים, ואחר שנאפה לגמרי חוזרים ואופים אותה עוד פעמיים לייבשה עד שהיא יבשה ביותר ונפרכית ביד וכוססין אותה ואוכלים אותה ללא קביעת סעודה, שהברכה היא במ"מ ומעין שלש ושכן היה המנהג הישן בהולנד כפי שהביא שם. וכן העלה בנד"ד בס' מקור הברכה (סי' סט או' ד'), וע"ע בס' וזאת הברכה (בירור הלכה עמ' 308), שג"כ צידד כן גבי 'המלבה טאוסט', שסדר עשייתו כנ"ל, שברכתו במ"מ ואחריו מעין ג'. וכן העלה בס' תורת הברכה (עמ' נו). וכן נאמר לי בשם הרה"ג יעקב יוסף זצ"ל שהיה מורה ובא כן להלכה. וכן מורים בוועד הכשרות בד"ץ "העדה החרדית" הנותנת הכשר על מוצר זה. ושו"ר עתה שכן העלה הה"כ בחוברת אור תורה (אייר תשע"ט סימן צו).
וזה שלא כדברי מהרי"ח אלגאזי בספרו בני חיי (סי' קסט סק"א) שכתב ליישב דברי השו"ע דמאי שנא פשטידא שכתב השו"ע (בסעי' יז) לברך המוציא לבין מ"ש השו"ע (סעי' ז') שעיסה שממלאים אותה בדבש, ברכתה מזונות, ותירץ, דעיסת הפשטידא אינה מקבלת טעם הבשר או הדגים אלא לאחר שנאפית קצת בתנור, ובאותה שעה כבר חל עליה תורת לחם, כי המוהל של הבשר שנבלע בעיסה הוא רק לאחר שנאפית קצת, ולא דמי לפהב"כ שנעשית בדבש, כי הדבש הוא לח ונבלע תיכף בעיסה, והו"ל כאילו נילושה בדבש. והב"ד בס' חזו"ע – ברכות (עמ' סח). ולפי"ד יצא שגם בנידו"ד כיון שכבר קיבל שם לחם תו לא פקע. אולם דבריו נשגבו ממני, כיון דבעיסה הממולאת נקטו הראשונים והשו"ע, גם אגוזים ושקדים בהדי דבש, והם ודאי לא נבלעים מיד בעיסה, ויש ליישב. ובלא"ה הט"ז והמג"א יישבו בענין אחר, וש"מ דלא ס"ל כהאי חילוק.
