[1] תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קז ע”א:
ולא עוד אלא בשעה שהם עוסקין בארבע מיתות בית דין – פוסקין ממשנתן ואומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? אמרתי להם: הבא על אשת איש – מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא. אבל המלבין פני חבירו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא.
[2] ועובר בזה גם בלאו דלא תונו, כמ”ש בגמרא בבא מציעא דף נח ע”ב:
לא תונו איש את עמיתו – באונאת דברים. הא כיצד? אם היה בעל תשובה אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך, אם היה גר ובא ללמוד תורה אל יאמר לו פה שאכל נבילות וטריפות, שקצים ורמשים בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה. אם היו יסורין באין עליו, אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב הלא יראתך כסלתך תקותך ותם דרכיך זכר נא מי הוא נקי אבד.
[3] תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נז ע”א:
תניא, אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדולה כחה של בושה, שהרי סייע הקדוש ברוך הוא את בר קמצא, והחריב את ביתו ושרף את היכלו.
[4] תלמוד בבלי מסכת יומא דף פה ע”ב:
עבירות שבין אדם למקום – יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו – אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו.
[5] דף י’ ע”ב. וכן פסק בשו”ת בניין ציון סימן קע”ב.
[6] סוטה י’ ע”ב, ברכות מ”ג ע”ב, כתובות סז ע”ב.
[7] פ”ו מהלכות דעות, פ”ג מהל’ תשובה הלכה י”ד, יסודה”ת פ”ה ה”ב, עי’ כרם יוסף סוטה י’ ע”ב.
[8] כתובות ס”ז ע”ב.
[9] ואחר העיון נלפענ”ד ליישב דודאי גם מר עוקבא סבר דמ”ש מוטב לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, לא הוי הלכה למעשה, ובכ”ז מר עוקבא עשה מעשה בעצמו, כמ”ש הריטב”א בחי’ לכתובות (יט.), שודאי כל מה שאמרו חכמים שבהן יעבור ואל יהרג שאין לו ליהרג ומתחייב בנפשו אם נהרג, מכל מקום אם היה גדול הדור ועושה כך לצורך סייג הדור, כמו עובדא דחנניה מישאל ועזריה שהשליכו עצמן לכבשן האש, בזה לא נאמר מתחייב בנפשו, והרי זה רשאי למסור נפשו, וכ”כ הנימקי יוסף (ס”פ בן סורר ומורה), והיינו דאמרי’ (בפסחים נג:) מה ראו חמ”ו שהפילו עצמם לכבשן האש, כלומר אע”פ שלא היתה ע”ז אלא אנדרטי לכבוד בעלמא, אלא מתוך שרוב העם היו טועים וסוברים שהיתה ע”ז, והיה קידוש ה’ במה שעשו, ואמרי’ נמי במדרש מה לך יוצא ליסקל שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב שנטלתי לולב. משמע שהיו מוסרים נפשם על קד”ה לפנים משורת הדין. והכסף משנה (פ”ה מיסוה”ת ה”ד) כתב שגם הרמב”ם סובר כן. ועיין בחיבורי שאגת יוסף ענייני סכנה רפואה ופקו”נ סימן ל”ב יישוב ו’ וכן בהערה שם גבי ר”ע שמסר נפשו בשביל מצות נטילת ידים, ובסימן ל”ז יישוב ב’, ובסימן ל”א יישוב ב’, ובסימן מ’ יישוב ג’. ובסימן ג’ בהערה אודות רבי שמואל בר סוסרטיי שהסתכן בשביל לקדש ה’ במצות השבת אבידה. וכיו”ב תירץ רבינו צדוק הכהן מלובלין זצ”ל בספרו אוצר המלך על הרמב”ם (יסוד”ה פ”ה ה”ד), גבי אלישע בעל כנפים במס’ שבת (מט.), שמסר נפשו על מצות תפילין.
והנה מתחילה היה קשה לי ליישב כן משום שגם אשתו של מר עוקבא עשתה מעשה לקפוץ לתוך התנור, אמנם אחר העיון נלפענ”ד דאה”נ גם אשתו היתה באותו הדור גדולה במעלה והיתה מפורסמת לצדקות וחסידות, ודו”ק.
[10] ספר שערי תשובה לרבינו יונה שער ג אות רי”ט:
ואם החוטא איש אשר איננו ירא מלפני האלקים, כמו הפורק מעליו עול מלכות שמים ואינו נזהר מעבירה אחת, אשר כל שער עמו יודע כי היא עבירה, מותר להכלימו ולספר בגנותו. כך אמרו רבותינו (בבא מציעא נט, א): (ויקרא כה, יז): “ולא תונו איש את עמיתו” – עם שאתך בתורה ובמצות אל תונהו בדברים, ואשר לא שת לבו אל דבר ה’ מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו. ועוד אמרו (יומא פו, ב): מפרסמים את החנפים מפני חלול השם. אבל אם נכשל בחטא על דרך מקרה, ורוב הימים דרכו להשתמר מעונו, אין לגלות על חטאו, כאשר בארנו. ויתכן לפרש “אל תהי עד חנם ברעך” להעיד עליו על עבירות אשר גם אתה חלית בהן כמוהו, על כן יקרא “רעהו”. ויורה על זה אומרו אחרי כן “אל תאמר כאשר עשה לי כן אעשה לו”, כי אף על פי שהיא מצוה לפרסם את החוטאים בנפשותם ואת החנפים, אבל החוטא אם לאיש כמוהו רשעו ולבן אדם חטאותיו, אין לפרסמו, כי אין כונתו בגלותו מסתריו לטובה, כי אם לשמוח לאיד, והשנית – כי איך בוש לא יבוש להזכיר על זולתו דופי המעשים ההם והוא אוחז בהם, ונאמר (הושע א, ד): “ופקדתי את דמי יזרעאל על בית יהוא”, הנה כי אף על פי שעשה יהוא מצוה בהכריתו בית אחאב, נשא עונו, כי גם הוא היה רב פשע.
חפץ חיים לשון הרע כלל ח אות ה’:
וכל זה האיסור של לשון הרע הוא דוקא על איש שעל פי דין תורה הוא עדיין בכלל עמיתך דהיינו עם שאתך בתורה ובמצות, אבל אותן האנשים שמכירם שיש בהם אפיקורסות מצוה לגנותם ולבזותם בין בפניהם ובין שלא בפניהם בכל מה שהוא רואה עליהם, או ששומע עליהם דכתיב לא תונו איש את עמיתו ולא תלך רכיל בעמיך והם אינם בכלל זה שאינם עושים מעשה עמך, ונאמר הלא משנאיך ה’. אשנא ובתקוממיך אתקוטט וכו’, ואפיקורס נקרא הכופר בתורה ובנבואה מישראל בין בתורה שבכתב ובין בתורה שבעל פה.
[11] יעויין בשו”ת שבועות יעקב סימן קס”ד שסובר שגוי אינו מצווה שלא להלבין פני ישראל, ולפי דבריו צ”ל שכ”ש שאין איסור להלבין פני גוי. אמנם עיקר דבריו צ”ע אצלי, ובל”נ עח”ל.
