מקורות ונימוקים:
כיון שאינו מסייע בשעת האיסור אין לאסור, וכמ”ש בשו”ת כתב סופר (יו”ד סימן פג) דכל שאינו מסייע לגוף העבירה והוא שלא בשעת העבירה, ליכא איסור מסייע, ומקורו מרש”י בגיטין (סא.). ולדידיה ה”ה בנד”ד דשעת העבירה והסיוע אינם נעשים אלא לאחר זמן כשתצא לרה”ר ותכשיל. וכ”כ בשו”ת שבט הלוי ח”ב (סימן סב) ללמד זכות על המוכרים בגדי פריצות נשים, ונסתמך ג”כ ע”ד הכת”ס הנז’. (ומה שכתב להקשות ע”ד מההיא דנזיר דג”כ אינן הסיוע בשעת העבירה אלא אח”כ כשישתה, לענ”ד יש ליישב, דיין לנזיר הוי כחפצא דאיסור, ולפיכך אף שיעשה אח”כ את האיסור לעולם הוי כמכשילו בידיים, אבל היכא שנותן לו דבר היתר אף שהוא ישתמש בו באיסור, אין אסור אלא אם כן מסייע בשעת העבירה).
עוד יש לדון לפמ”ש הריטב”א בע”ז (דף סג:): נותן אדם דינר לפועליו ואינו חושש וכו’, והיק’ אמאי ליכא משום לפני עוור, ותי’, דכל שאינו נותן לו את האיסור עצמו והדבר ספק אם יעשה בו איסור ליכא לפני עוור. והכא נמי מי יימר דבכספו יעשה איסור.
וראה עוד בדגול מרבבה (יו”ד סי’ קנא) בביאורו על הש”ך שם, דמ”ש הש”ך דבישראל מומר מותר, לאו דווקא ישראל מומר, אלא כל ישראל שעושה עבירה במזיד, אין ישראל אחר מחויב להפרישו, ודווקא אם העובר הוא שוגג, יש חיוב להפרישו. ומיניה לנד”ד.
ומכל מקום כבר נתפרסמה דעתם של כל גדולי ישראל על כתב “מקדשי שביעי”, שחלילה לנו ליתן יד לפושעים, ולהחזיק ידיהם בביקורים במקומות אלו שרומסים את כבוד השבת ברגל גסה, ועל כן המונע עצמו בביקורים במקומות אלו, תבוא עליו ברכת הטוב, וכדאית היא מקור הברכה לסמוך עליה שתביא ברכה לאדם, ומכבדה אכבד.
