ביאור אומרם כל שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא

מקורות:

כתב המאירי (פסחים פו:), כל אדם הנכנס במקום ורצה בעל הבית לכבדו אם להסב בכבוד כגון שבני הבית מסובין בקרקע או בספסל והוא אומר לו להסב על המטה וכיוצא באלו מקבל ואינו נמנע כך אמרו בדרך ארץ כל מה שיאמר לך בעל הבית עשה ואין גורסין בה חוץ מצא אלא שבקצת ספרים נמצא כן ודרך הגהת ליצנים נשתבשו בה הספרים, ע"כ. וכן הגיה הרש"ש. וכ"כ המהרש"א שם, וז"ל: ראיתי בספר מוגה שמחקו "חוץ מצא" והיינו משום דאין לו מקום כאן לפי ענינו. ולא נראה לפרש חוץ מצא כמשמעו, שלא יצא האורח גם כאשר יאמר לו בעה"ב צא, וכי יתאכסן אדם בעל כורחו של בעה"ב, ושמעתי פירושו שכל מה שיאמר לך בעה"ב עשה עדיין הוא נקרא בעל הבית שלך, משא"כ כשיאמר לך צא, אין זה מקרי אמירת בעה"ב שלך כלל, שכיון שאמר לך צא כבר אינו בעה"ב שלך. והנה בגמ' בערכין (טז🙂 איתא, אכסנאי פוגם ונפגם. וביארו המרדכי ועוד ראשונים (ראה שם בקובץ שיטות קמאי), שהכוונה לבעל הבית שהוציאו מביתו, שבזה יהיה נפגם שאומרים עליו העולם אם היה אדם הגון לא רדפו מביתו, ולהכי אמר כל מה שאומר לך בעה"ב עשה חוץ מצא, הרי שלמדו העניין כפשוטו. ולפענ"ד יש להוסיף בזה מה שמצינו בקמצא ובר קמצא, שבשביל שאמר לו בעה"ב צא ולא הניחו להישאר, על זה איתא בגמרא (גיטין נז.) תניא, אמר רבי אלעזר בא וראה כמה גדולה כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא, והחריב את ביתו ושרף את היכלו. ולכן באו חז"ל להורות שעד כמה שיוכל האדם להישאר כאשר אין בעה"ב עומד על כך שיצא, אל יצא, כדי שיבוא לידי כך כמו שאירע עם בר קמצא, שאז הבושה גדולה וקרוב הדבר שיבואו לידי קנאה ושנאה לנקום ולנטור וללבן אש המחלוקת. שו"ר בחי' שפת אמת שכתב שלאחר מעשה דקמצא ובר קמצא תיקנו כן, והנאני.

המג"א והביאור הלכה (סי' ק"ע סע' ה'), הביאו מהב"ח שפירש שכל שרות שיאמר לך בעה"ב שתעשה בתוך ביתו עשה, כמו שאמרו במסכת דרך ארץ רבה (פרק ו'), כל מה שיאמר לך בעל הבית יעשה, ומעשה ברבי שמעון בן אנטפרס שנכנסו אורחים אצלו וגזר עליהם שיאכלו וישתו והיו נודרים ומנדין והלקה אותם. אבל אם יאמר לך שתשרת אותו ע"י שתצא חוץ לביתו, כגון לשלחו לשוק, אין צריך לשרתו בסך כי אין זה כבודו לילך לשוקים. ועוד כתב המג"א בשם המטה משה כנ"ל שאם אמר לו הבעה"ב צא מהאכסניא לא יצא, עד שיוציא בעל הבית את כליו לחוץ, כדאיתא בערכין (טז:), ולזה הסכים המג"א. וכתב בברכי יוסף (שם), שאם האורח נוהג איזה פרישות בדבר שעושה משום סרך איסור אינו מחוייב לשמוע לבעל הבית לעבור, אבל בפרישות בעלמא טוב לגבר להסתיר מעשיו, ועל זה נאמר "אתהלך בתום לבבי בקרב ביתי", והובא בשערי תשובה שם.

והנה ידוע מ"ש בגמ' (חגיגה טו.), שהשיבוהו לאלישע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאלישע אחר, והקשה בספר מאור ישראל לג"ע מרן רבינו עובדיה יוסף זצוקל"ה שהלא אין לך דבר העומד בפני התשובה, והביא משו"ת מהרי"ט (ח"ב או"ח סי' ח'), שאחר טעה בזה, ואעפ"כ היה לו לשוב בתשובה והיתה מתקבלת, ורק לפי שהרבה לפשוע השיבוהו כן לטורדו מן העולם, וביאר שזה כוונת אומרם כל מה שיאמר לך בעה"ב עשה חוץ מצא, והיינו שאם יאמר לך שכל מה שיאמר לך בעה"ב אדון העולם מלך מלכי המלכים הקב"ה עשה, חוץ מצא שאם יאמר לך שאינך מתקבל בתשובה לפניו, אל תשמע אלא עשה תשובה ואתה רצוי ומקובל לפניו. וכיו"ב כתב העיון יעקב (פסחים שם). וכ"כ השל"ה הק' (שער האותיות אות ק') בשם ספר ראשית חכמה (שער הקדושה פט"ז), ובכף החיים (או"ח סי' ק"ע)¹. ויש לומר בזה משל למה הדבר דומה, לבן שחטא לאביו ולאחר שנות געגועים בא ומתחטא לפניו ושולח אליו שלוחים שברצונו לבוא לפניו, ושלח לו אביו שאל יבוא כי עדיין הוא מתרעם עליו, והלא בודאי אם יבוא הבן אצל אביו הלא ברגע כמימרא האב יתפייס וישקוט מכעסו וירעיף ברכות על בנו, שבחר לבוא לפניו בכל עוז ותרבה אהבתם.