מקורות ונימוקים:
א). הנה בשו"ע ופוסקים לא ראינו שהזהירו בזה, וצ"ע במה זה שונה מדין הציצית שכתב מרן השו"ע (סימן ח' סעיף ט') דקודם שיברך על הטלית יעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים כדי שלא יברך לבטלה. ולכאו' מיניה נמי לנד"ד שיש לבדוק הלולב והאתרוג שמא נפסלו או נקטמו או נפרדו או ייבשו באופן הפוסל ונמצא ברכתו לבטלה. ואדרבה לכאורה מצוי יותר פסול בלולב, בערבות ובאתרוג טפי מציצית וכפי שעינינו רואות ופעמים רבות הד' מינים מקבלים מכה בדרך הליכתם ובדרך חזרתם (אפילו הם בתוך הנרתיק), וכן בסדר הנענועים, ודוחק לומר דבד' המינים כיון שהם בידיו ניכר הפסול תיכף ולא יבוא לברך ברכה לבטלה. וא"כ צ"ע על מה סמכו העולם שלא לבדוק את כשרות הד' מינים קודם נטילתם. ועי' במ"ב (סי' תרמז סק"ח) שהזהיר בזה באתרוג ולולב של הקהל שיד הכל ממשמשין בהם ומצוי מאוד שנושרים רוב העלים על ידי נענוע של איזה אנשים ובאים לידי ברכה לבטלה וע"כ יש להעמיד איש עיתי שיפקח ע"ז עכ"פ היום הראשון. ומ"מ משמע שליחידים אין חובה לבדוק וכן בשאר הימים, וצ"ב.
ואע"ג שגם בציצית אינו חובה גמורה לפי שמוקמינן להו בחזקת כשרות, וכמ"ש הב"י (שם) בשם תשובת הרא"ש (כלל ב' סימן ט) ומשטעם זה העולם לא נהגו לבדוק כל הציציות בכל שעה שמתעטפים. מ"מ הסיק הב"י שמאחר והרא"ש בפסקיו (דיני עשיית ציצית) כתב, שהחרד לדבר ה' יבדוק הציצית קודם עטיפה כדי שלא יברך לבטלה, והטור הביא דבריו אלו, כן יש לנהוג. וא"כ לכאו' ה"ה לענין בדיקת ד' המינים כן יש להיזהר בכדי שלא יבוא לברך ברכה לבטלה.
ב). והמג"א (ס"ק יא) כתב דחובה גמורה לבדוק הציציות ואינו חומרא בעלמא ומשום דלא סומכים על חזקה במקום שאפשר לברר וכמ"ש השו"ע (יו"ד סי' א' ס"א) דאע"פ שרוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם, מ"מ כל זה כשלא נמצא לפנינו, אבל כשנמצא השוחט לפנינו צריך לבודקו אם הוא מומחה ואין לאכול משחיטתו בלא בדיקה. ואע"ג שהדגול מרבבה (בשולי הגיליון על המג"א) היק' ממה שכתב המג"א (או"ח סי' תלז סק"ד) לבאר דברי מרן הב"י שכתב גבי שוכר בית ביום י"ד דאע"ג דחזקתו בדוק אם המשכיר נמצא לפנינו צריך לשאול אותו אם בדק ולא סמכינן אחזקה, וכתב הב"י דמאי שנא מכל י"ח טריפות דסמכינן על החזקה דרוב בהמות כשרות ולא בדקינן. ותירץ הב"י, דבטריפות לא היה לה מעולם חזקת איסור לענין טריפה משא"כ בבית דהוי ליה חזקת חמץ שהשתמשו בה כל השנה. ולפי"ז לכאו' בציצית לאחר שתיקנה אמאי יש לברר והרי לא הוי ליה חזקת איסור שנפסקו ולמה לא ניזל בתר החזקה. וראיתי במחצית השקל שיישב בטוב טעם, דמכיון שרובא עדיף מחזקה, א"כ בחזקה גרע ובעינן בדיקה ובירור אפילו לא הוחזק פעם אחת בחזקת איסור. עכ"פ שמעינן מיניה דגם בנד"ד לכאו' יש לבדוק בכל יום שהרי לא סמכינן אחזקה במקום דאיכא לברורי.
ג) עוד כתב המג"א, דיש חיוב לבדוק חוטי הציצית מעיקר הדין מטעם אחר, שהרי חזקה גרועה היא לפי שעשויה להשתנות וכמבואר בשו"ע (יו"ד סי' רא סעיף סה) דמקוה שהוא מוחזק להיות מימיו מתמעטים ולעמוד על פחות ממ' סאה וטבלה בו, צריכה לחזור ולטבול כל זמן שלא ידענו בודאי שבשעה שטבלה היה בו מ' סאה, ה"ה לענין ציצית יש לבדוק מעיקר הדין ואפילו לא יוכל להתפלל עם הציבור מחמת עיכובו, ומה שכתב הב"י בשם תשו' הרא"ש דאינו אלא מידת חסידות, אזיל לשיטתו דס"ל (שו"ע סימן יג) דלא נפסל הציצית אפילו נפסקו כל חוטי הכנף אא"כ לא נשתייר מהם כדי עניבה (ולזה לא חיישינן וכמ"ש בלבושי שרד, לפי שלא שכיח) אבל לדעת ר"ת והרמ"א שכתב דנהגו כדבריו, לא מכשירים אלא בנשתיירו ב' חוטים שלמים באורך י"ב גודלים, א"כ שכיח שייפסקו באופן שלא יישארו ב' חוטין שלמים.
ולפי תירוץ זה בנד"ד, הנה ביום הראשון לכו"ע אין צריך לבדוק שהרי בדקו היטב קודם החג בשעת קנייתו והניחום במקום המשתמר, אולם בשאר ימים לכאו' באנו בזה לפלוגתת הרמב"ם והרא"ש האם פסול חסר וכן שאר פסולי הדר פוסלים מלבד יו"ט ראשון, ומרן השו"ע (סי' תרמט סעי' ה') פסק כהרמב"ם דכל הפסולים כולל פסולי הדר כשרים בשאר ימים, ואפילו חסר וניטלה פטמתו או עוקצו כשר ולפי"ז מכיון שאין ברכתו לבטלה, א"צ לבדוק דסמכינן אחזקה.
ואפילו נשרו רוב עליו וכפי שמצוי הדבר הרבה בערבה, יש להכשיר לדעת מרן ואע"ג שבזה באנו לפלוגתת הריטב"א ור' מנוח, שדעת הריטב"א (סוכה כט:) שטעם הפסול בזה הוא משום שעל ידי זה אין שמו עליו, ולפי"ז אפילו בשאר ימים פסול וכ"כ בשעה"צ (סי' תרמז ס"ק יא). אולם דעת רבנו מנוח שגם בנשרו רוב עליה הפסול הוא משום הדר, וכן מוכח מדברי רש"י (כט: ד"ה נפרצו) וכן הוכיח במישור השעה"צ (שם) מדברי הרמב"ם ומרן שפסקו.
אולם הרמ"א סתם כוותיה דהרא"ש שגם פסולי הדר וחסר פסולים גם בשאר ימים, וכ"כ המ"ב (ס"ק לה). ולפי"ז לכאו' צריך לבדוק את הד' מינים מחשש פסול של נקטם או נחסר או נתפרדו או יבשו או נשרו עליו.
ד). ואולם היה מקום לענ"ד ללמד קצת זכות על מנהג העולם לפמ"ש הב"ח (הל' ציצית סי' ח' ד"ה ויעיין) שמה שציצית בעי בדיקה, הוא משום דלא הוי חזקה בדרך הטבע אלא חזקה בידי אדם שקשר את הציציות ובכה"ג הוי חזקה גריעה הואיל ועשויה להשתנות. ולכאו' לפי"ז בנד"ד דהוי חזקה בטבע, שהרי בדקו היטב קודם שקנאו, יש לסמוך טפי על חזקה. אולם עי' במג"א (ס"ק יא) שדחה דבריו, יעו"ש.
ה). ובחפשי בפוסקים ראיתי שכבר ישב על מדוכה זו בשו"ת מנחת יצחק חלק י' (סימן מא) ושם כתב לתלות זאת בפלוגתת הט"ז והמג"א, דהנה השו"ע (סי' יג ס"א) כתב, דאם בדק את הציציות מותר לצאת עמהם בשבת דאוקמינן להו אחזקתייהו ואין לחוש שמא נפסקו, והיק' המג"א מגן אברהם (סק"ה): וא"ת הא פסק דבעי בדיקה בשעת ברכה ולא מוקמיה אחזקתיה, וי"ל דשאני התם דאם לא יבדקו בשעת ברכה לא יבדקנו לעולם ובודאי א"א לעול' לאוקמיה אחזקתו כיון דעשוי ליפסק אבל הכא שבדקו בשעת ברכה ולכן א"צ לבדקו בכל פעם שיוצא. ומבואר, דהטעם דרק בטלית שהוא לזמן מרובה וא"א שלא ייפסק, בעינן בדיקה בכל פעם שלובשו, משא"כ בלקיחת ד' המינים שהוא לז' ימים בלבד, אין לחוש. אולם בדברי הט"ז (סי' ח' סק"ח) כתב, שהטעם הוא משום חומר ברכה לבטלה ומשום לא תשא, ודבריו אתי שפיר מה שבשבת אין צריך לבדוק. ובאמת שכדברי הט"ז מדוקדק היטב בדברי הרא"ש והשו"ע (שם) שהוא משום חומר ברכה לבטלה. ולפי"ז אזלא חילוקו של המג"א. ומה גם שמדברי המ"ב (סי' יג סק"ז) משמע שתפס את סוף דברי המג"א שרק בזמן מועט של יום אחד, אין לחוש, ודו"ק.
גם בשו"ת תשובות והנהגות ח"ז (סיק עח) עמד בזה וכתב שלא ראה בפוסקים מי שהעיר בזה (ואיתשמיט מיניה דברי המנחת יצחק), וכתב ללמד זכות עפמ"ש שער הציון (סי' תרמט ס"ק סג), והמעיין שם יראה דהוא צ"ע.
