מקורות ונימוקים:
א). כתב הרב חיי אדם (כלל קנג או' ו') לייסד בהאי דינא דמכין, דרק היכא שגומר דבר הוי הכנה, אבל הבאה לביתו כיון דאינה גמר הדבר, לא הוי הכנה. והביא לזה כמה ראיות, ואחד מהם ממ"ש המג"א (סו"ס תרסז) להתיר להוריד השולחנות והכלים ביו"ט האחרון מהסוכה לבית ובלבד שלא יסדרם עד הלילה. הרי דבהבאה עצמה ליכא איסור, כיון שאינה גמר הדבר שהרי אכתי צריך לסדר השולחן על הרגליים ולעורכו. ודברי החיי"א הובאו להלכה במ"ב (סי' תרסז סק"ה).
ונראה דהסברא בזה, דכל שגומר הדבר שפיר ניכרת ההכנה והוי זלזול בכבוד היום, אבל היכא שאכתי מחוסר תיקון לא ניכרת ההכנה כ"כ.
עוד כתב להוכיח כן ממ"ש בגמ' עירובין (דף לח:) דתנן: כיצד הוא עושה – מוליכו בראשון, ומחשיך עליו, ונוטלו ובא לו. בשני מחשיך עליו, ואוכלו ובא לו. והיק' הגמ' והא קא מכין מיום טוב לשבת? אמר ליה רבה, מי סברת סוף היום קונה עירוב? תחלת היום קונה עירוב, ושבת מכינה לעצמה. וכ"פ מרן השו"ע (סי' תטז סעיף ב') דמותר להוליך העירוב לצורך יום ב' של יו"ט וילך ויעמוד במקום שרוצה לקנות שביתה ולא יאמר כלום מפני שאסור לעשות שום פעולה של הכנה משבת ליו"ט או מיו"ט לשבת ואפילו בדיבור, ודוקא אם אמר זה יהא עירוב הוי הכנה, אבל ההולכה לא הוי הכנה. ואמאי ההליכה למקום שחפץ לקנות שביתה לא תחשב היא גופא כהכנה, וע"כ דדוקא היכא שגומר איזה ענין מקרי הכנה, וכיון שעדיין לא קנה שביתה אלא בתחילת הלילה א"כ הנחת העירוב אינה גמר דבר.
ב). ולכאו' יש לענ"ד להביא ראיה ליסוד זה גם מדברי הרדב"ז ח"ב (סי' תרצ) דהתיר לקרוא בספר ואם מצא טעות יסמן הטעות בציפורן כדי להגיהה למחר, ואין בזה משום ממצוא לחפצך היכא שאינו מכוין מעיקרא להגיה. ואכתי יש לשאול אמאי אין בזה משום מכין, ולפי היסוד של הרב חיי"א אתי שפיר, לפי שאכתי מחוסר הגהה והוי סימנא בעלמא ולא תיקן בזה דבר.
ג). וכיסוד זה מוכח לכאו' ג"כ ממה שהתירו הפוסקים והשו"ע (סי' שב סעי' ג') להתיר לקפל טלית בשבת שלא כסדר קיפולו הראשון. ולכאו' מה בכך שאין כאן תיקון כלי, סו"ס הרי הוא טורח ומכין משבת לצורך חול. וע"כ צ"ל דכיון דאין בפעולה זאת שום תיקון כיון שאינו כסדר קיפולו הראשון, לא אסרו כהאי גוונא, ע"ש. וכן ראיתי שכתב להוכיח בספר מנוחת אהבה ח"א (פי"א או' יב). אלא שאינו מוכרח, דהתם י"ל בטעם ההיתר, כיון שיש לו צורך בקיפול הטלית היום כדי שלא תישאר הטלית בשבת בצורה לא מסודרת וגם שהוא דבר מגונה לטלית חשיב כדבר שיש לו בו צורך עתה, ומהאי טעמא התירו הפוסקים לסדר הבית, וכתבו דאין בזה משום מכין, ראה במ"ב (סי' שב ס"ק יט).
ד). ולפי"ז צ"ל דמה שאסרו הפוסקים להכין את הס"ת מיו"ט לשבת או איפכא וכמ"ש המחזיק ברכה (סי' תרסז סק"ב), והמ"ב (סק"ה). התם משום שגומר הדבר ומתקנו באופן שמצידו אינו חסר עוד תיקון. ואע"ג שאכתי חסר את הקריאה, מ"מ הקריאה היא ענין בפנ"ע ולא מיקרי מחוסר תיקון עוד מצידו. ופשוט.
ה). ולפי"ז אתי שפיר מה שכתב המג"א (סי' תרסז סק"ג) בשם המהרי"ל דאסור להביא יין מיו"ט לחברו. וכן פסק שם המ"ב. (וכן יש להוכיח מדברי רש"י ביצה דף מ. במתני' לא יוליכו). והיינו טעמא, לפי שהבאתו גמר את הענין ותו לא חסר מידי.
ולפי"ז תמהתי מאוד עמש"כ שם החיי אדם להשוות הבאת יין לקניית עירוב דשרי, ודחק עצמו להעמיד דברי המג"א בהבאת היין שהיינו סמוך לחשיכה דניכר שהוא לצורך הלילה והוי הכנה, יעו"ש. ובאמת שלפענ"ד לא קרב דשאני העירוב שעדיין לא קנה שביתה וא"כ לא הוי גמר הדבר וכדפרש"י וכפשנ"ת.
ו). ועתה נבוא לנד"ד דלכאו' בסימנייה בספר הוי כההיא שכתב הרדב"ז דלרשום מקום שצריך הגהה בציפורן, דשרי בשבת. והיינו משום שלא הוי הכנה אלא סימן בעלמא שטעון תיקון ולא הוי גמר דבר נמצא של תיקן בזה מידי, ובטרחא ללא תיקון אין בזה איסור מכין. וה"ה בנד"ד דלא תיקן דבר במראה מקום זה, וגם לא ניכרת ההכנה לחול ע"י מעשה זה, יש להתיר. וכיוצ"ב כתב בספר חזו"ע שבת ח"א (עמ' רלו), דמותר בשבת לקפל דף של ספר וכיוצ"ב בכדי לעיין בו לאחר השבת ואין בזה משום ממצוא חפצך, והסתמך ע"ד הרדב"ז הנ"ל. ומוכח מיניה דגם משום איסור מכין ליכא למיחש, ונראה דהיינו מהטעם שנתבאר.
