האם אפשר להתחיל תפילת שמונה עשרה בלחש ברוב מניין או שצריך עשרה דווקא

מקורות ונימוקים:

אין דבר שבקדושה פחות מעשרה

במשנה במגילה דף כ"ג: איתא, אין פורסין על שמע ואין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה ואין מפטירין בנביא… בפחות מעשרה.

ובגמרא איתא, מנא הני מילי אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן דאמר קרא "ונקדשתי בתוך בני ישראל" כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה. מאי משמע דתני רבי חייא אתיא תוך תוך כתיב הכא ונקדשתי בתוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה ואתיא עדה עדה דכתיב התם עד מתי לעדה הרעה הזאת מה להלן עשרה אף כאן עשרה, ע"כ.

כן פסק השולחן ערוך להלכה או"ח סימן ס"ט סעיף א' בזה"ל:

אם יש בני אדם שהתפללו כל אחד בפני עצמו ביחיד, ולא שמעו לא קדיש ולא קדושה, עומד אחד מהם ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה יוצר אור ולא יותר, וזה נקרא פורס על שמע לשון חתיכה פרוסה, שאין אומרים אלא קצת ממנה. ולאחר שסיימו ברכת יוצר אור אומר אבות וגבורות וקדושה ואתה קדוש, וזה נקרא עובר לפני התיבה. ואין עושין דברים אלו בפחות מי' משום דהוי דברים שבקדושה. וצריך לחזור אחר ו' שלא שמעו, דהיינו רוב העשרה. ואם אינם נמצאים, אפי' בשביל אחד שלא שמע אומרים. ואפי' מי ששמע יכול לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה בשביל אותו שלא שמע, ומ"מ אם אותו שלא שמע בקי לפרוס על שמע ולעבור לפני התיבה מוטב שיפרוס ויעבור לפני התיבה הוא, משיפרוס ויעבור לפני התיבה אחר, שכבר שמע, ע"כ.

מדברי השולחן ערוך הללו יש להוכיח לכאורה שלמרות שיש צורך לתפילה בציבור בעשרה אנשים, מועיל נוכחות עשרה אנשים ואין צורך בעשרה אנשים המתפללים כעת, שהרי כתב השולחן ערוך שצריך לחזר אחר ששה שלא התפללו ואין צריך יותר מכך.

כן יש להוכיח גם מדברי המגן אברהם שם, הביאו המשנה ברורה שם ס"ק ח' בזה"ל:

כתב המגן אברהם מיהו נ"ל דאם אין שם ששה שלא התפללו לא יתפלל הש"ץ בלחש רק יתחיל מיד בקול רם, דהא עיקר הכונה בהחזרה בזה הוא רק משום קדושה ויאמר הג' ראשונות בקול רם והשאר בלחש. אבל כשיש רוב מנין הם כמו צבור גמור.

משמע מדברי המגן אברהם שרוב מניין הם כמו ציבור גמור לכל דבר ועניין. אם כן גם בנידון השאלה יהיה מותר להתחיל את תפילת הלחש בששה בנוכחות ארבעה נוספים שעדיין לא הגיעו לתפילת הלחש ועוסקים עדיין בברכות קריאת שמע.

חילוק בין דין דבר שבקדושה לבין דין תפילה בציבור

אולם אין הדברים מוכרחים כלל, כי יש לחלק בין נידון דבר שבקדושה שלעניין זה סגי בנוכחות עשרה אנשים גם אם רק רובם לא שמעו את הקדיש או הקדושה, לבין נידון תפילה בציבור, שלעניין זה לא יחשב תפילה בציבור אלא"כ מתחילים עשרה אנשים ביחד להתפלל.

שהרי בגמרא במגילה הגמרא לא עוסקת בדין תפילה בציבור אלא באנשים שכבר התפללו, כפי שהזכיר השולחן ערוך בדבריו במפורש שעסוקים אנו באנשים שהתפללו ביחיד ונותר להם רק להשלים קדיש וקדושה וכדו'.

תדע, שהרי כתב השולחן ערוך שאפילו בשביל אחד שלא שמע עוברים לפני התיבה כדי שישמע קדושה, וכי יעלה על הדעת לומר שדבר כזה נחשב תפילה בציבור כאשר רק אחד מתפלל כעת. אלא וודאי אין הדברים אמורים אלא לעניין אמירת דבר שבקדושה בלבד.

לפיכך יבוארו דברי המשנה ברורה שהביא לדברי החיי אדם וכתב בסימן צ' ס"ק כ"ח, בנידון תפילה בציבור, בזה"ל:

ועיקר תפלה בצבור הוא תפלת י"ח דהיינו שיתפללו עשרה אנשים שהם גדולים ביחד ולא כמו שחושבין ההמון שעיקר להתפלל בעשרה הוא רק לשמוע קדיש וקדושה וברכו ולכן אינם מקפידין רק שיהיו י' בבהכ"נ וזהו טעות ולכן חוב על האדם למהר לבוא לבהכ"נ כדי שיגיע להתפלל י"ח בצבור.

לאור האמור יבואר כי למרות שלעניין אמירת דבר שבקדושה אין צורך בעשרה שלא התפללו אלא סגי ברוב ובדיעבד אפילו באחד שלא שמע סגי. מכל מקום לעניין דין תפילה בציבור יש צורך בעשרה אנשים שיתחילו יחד את התפילה דווקא.

כן העלה להלכה גם בשו"ת יד אליהו אורח חיים סימן ז' וכתב, שאם יש ששה שלא התפללו עדיין, וארבעה שכבר התפללו, ורוצים להצטרף למניין, הדבר ברור בלי ספק שאין זה עולה לתפלה בצבור, דבעינן דוקא שיתפללו כל העשרה ממש ביחד ואז נחשבת תפלה בצבור, אבל אם רק רוב המנין לא התפללו, אין הצירוף מועיל אלא לומר קדיש וקדושה וברכו וכו'.

יש להוכיח מדברי הרמב"ם שיש דין תפילה בציבור ברוב מניין

למרות האמור בחילוק בין דין דבר שבקדושה לבין דין תפילה בציבור, מדברי הרמב"ם כתבו הפוסקים להוכיח שלדעתו יש דין תפילה בציבור גם ברוב מניין, ואין צריך דווקא עשרה שמתפללים יחד.

דהנה כתב הרמב"ם בפרק ח' מהלכות תפילה ונשיאת כפים הלכה א' בזה"ל:

תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור.

ושם בהלכה ד' כתב הרמב"ם,

וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים, ואין עושין כן בפחות מעשרה גדולים ובני חורין, ושליח ציבור אחד מהם, ואפילו היו מקצתן שכבר התפללו ויצאו ידי חובתן משלימין להם לעשרה והוא שיהיו רוב העשרה שלא התפללו, וכן אין אומרים קדושה ולא קוראין בתורה ומברכין לפניה ולאחריה ולא מפטירין בנביאים אלא בעשרה.

מבואר בדברי הרמב"ם שגם לעניין דין תפילת הציבור סגי כאשר מקצתן התפללו ורק רוב עשרה מתפללין כעת. אם כן יש להוכיח לכאורה גם לנידון דידן שכאשר ששה מתחילין את תפילת הלחש יחד נחשב תפילה בציבור.

כן כתב להוכיח גם במאמר מרדכי סימן ס"ט סק"ו מדברי הרמב"ם שכל שיש רוב מנין שלא התפללו, ומצרפים עמהם עד עשרה, הרי היא תפלת צבור לכל דבר. כן יש להוכיח גם מדברי הגהות מיימוני (פרק ח' מהלכות תפלה אות ז') שכתב בשם רבינו תם, שאין לחזור ולהתפלל תפלה אחרת אלא אם כן יש מתוך המנין ששה שעדיין לא התפללו וכו'. ע"ש.

וכן כתב בשלחן ערוך הרב סימן סט סק"ה, שאם יש שם רוב מנין שלא התפללו עדיין, הרי הם כצבור גמור ומתפללים בלחש ואחר כך השליח צבור חוזר ומתפלל בקול רם וכו'. ע"ש.

אולם לאידך גיסא יש שכתבו לבאר את דברי הרמב"ם באופן שגם ממנו אין להוכיח שיש דין תפילה בציבור ברוב מניין. כפי שכתב לבאר הגרי"ז מבריסק זצ"ל, שישנם ב' דינים שונים, האחד הוא דין 'תפילה בציבור' והשני הוא דין 'תפילת הציבור'. תפלה בציבור היינו תפלת יחיד בציבור, לעניין זה מועיל רוב מניין וסגי בששה שלא התפללו, אולם תפלת הציבור היינו כשכל הציבור מתפללין יחד דווקא. ועיין בזה בשו"ת תשובות והנהגות חלק א' סימן ק"ב.

ולעניות דעתי היה נראה לחלק בדרך אחרת, דהנה הרמב"ם עסק בדין תפילה בציבור כפי שהיה בזמנם כפי שפירט בדבריו שהשליח ציבור מתפלל להוציא את הציבור שאינם בקיאין, והציבור שומעין ועונים אחריו אמן. לפיכך כתב ששפיר יש להחשיב תפילה כזו תפילת ציבור, הואיל והרי השליח ציבור מתפלל בפני עשרה וכולם שומעים ועונים אחריו אמן. אולם בנוגע לתפילת הלחש כפי שנוהגים כיום שכל אחד מתפלל את תפילת הלחש לעצמו לא עסק הרמב"ם ובזה נראה לענ"ד שאף הרמב"ם יסכים שלא ניתן להחשיב תפילה בציבור אם אין עשרה מתחילים להתפלל יחד, שהרי בתפילה בלחש אם יתחילו רק שישה והארבעה הנוספים לא יתחילו עמהם, כיצד שייך להחשיב הדבר כתפילה בציבור הרי ציבור הוא לא ששה אלא עשרה והרי לפנינו שהארבעה הנוספים אינם מתפללים עמהם.

העולה להלכה בנידון השאלה

לעניין הלכה בנידון השאלה שלפנינו כפי שהקדמנו למרות שנראה היה לחלק בין דין דבר שבקדושה לדין תפילה בציבור, פוסקים רבים למדו מדברי הרמב"ם שכך הדין גם לעניין תפילה בציבור, אולם מאידך הרבה כתבו לחלק ולדחות את הראיה גם מדברי הרמב"ם. נמצא הדבר נתון במחלוקת הפוסקים, שלדעת כמה מן הפוסקים אין להתחיל שמונה עשרה של לחש בלא עשרה שמתחילים את התפילה יחד. כפי שהבאנו משמיה דהגרי"ז מבריסק, וכפי שכתב האגרות משה חלק א' אורח חיים סימן ל', ועמד בצ"ע בביאור דברי הרמב"ם הואיל ומהגמרא מוכח שאין דין תפילה בציבור ללא עשרה שמתפללים. ובאגרות משה חלק א' או"ח סימן כ"ח, כתב לבאר בדברים הרמב"ם שלא כתב שניתן להסתפק ברוב מניין אלא לעניין חזרת השליח ציבור, אך לא לעניין תפילת הלחש.

אכן בשו"ת יחווה דעת חלק ה' סימן ז' דן בנידון כעין זה, אם מותר להתפלל כאשר רוב המניין לא התפללו והמיעוט התפללו, והביא לפוסקים נוספים שכתבו להוכיח מדברי הרמב"ם שסגי ברוב מניין. וציין להשיג בזה על דברי האגרות משה. והביא שכן פסק בשו"ת חלקת יעקב חלק ב' (סימן קלח). ע"ש. וכן העלה הגאון רבי אריה פומרנצ'יק בספר עמק ברכה הלכות תפלה סימן ו'. ע"ש. וכן עיקר. על כן הכריע כי המתפללים במניין שהרוב עדיין לא התפללו, ומיעוט המניין המצטרפים עמהם התפללו כבר, נחשבת תפלתם תפלה בצבור. שרוב המנין נחשב ככולו.

ויעויין עוד בשו"ת תשובות והנהגות חלק ג' סימן ל"ג שכתב לחלק מדיליה בין מצב שבו המיעוט שמשלימים למניין עסוקים בתפילה כגון שנמצאים בפסוקי דזמרה או בברכות קריאת שמע, שבכה"ג נחשב תפילה בציבור כי יש כאן עשרה המתפללים, כמבואר בצל"ח ברכות (ו א), שאפילו אומרים אשרי ובא לציון והוא מתפלל נקרא תפלת הציבור ומתקבל טפי, אף שודאי כשיש עשרה שמתפללין שמונה עשרה עדיף. לבין מצב שבו המיעוט המשלימים אינם מתפללים כלל אלא משוחחים ביניהם בדברי חול שבכה"ג לא מועיל להתקבל כתפילת הציבור, הואיל ואין העשרה עסוקים בתפלה, ע"כ לא יצאו חובת תפלה בציבור.

על כן לעניין מעשה המעוניינים להתחיל את תפילת הלחש כאשר ששה אנשים שלא התפללו מתחילים יחד את תפילת הלחש, וארבעה נוספים שהתפללו נוכחים עמהם, ובפרט אם גם הארבעה הנוספים עוסקים בתפילה כגון שנמצאים בברכות קריאת שמע וכדו', רשאים לעשות כן בשעת הצורך. אמנם לכתחילה יש להעדיף להתחיל עשרה אנשים יחד לצאת ידי חובת כל השיטות. ועיין עוד בזה בספר פסקי תשובות לסימן צ' ס"ק י"ב שהעלה כן.