מקורות ונימוקים:
פסק השולחן ערוך או”ח סימן קס”ח סעיף ו’,
פת הבאה בכיסנין, מברך עליו בורא מיני מזונות, ולאחריו ברכה אחת מעין שלש, ואם אכל ממנו שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו, אף על פי שהוא לא שבע ממנו, מברך עליו המוציא וברכת המזון.
לעניין מה נחשב פת הבאה בכיסנין האריך השולחן ערוך בסעיף לאחר מכן לבאר, וכבר כתב המשנה ברורה ס”ק כ”ג שדין פת הבאה בכיסנין לעניין קביעות סעודה שווה לדין פת הבאה בכיסנין לעניין ברכה בתוך הסעודה.
הואיל וכך פסטה וכדו’ שהיא נחשבת תבשיל ולא מאפה, ואין לה תואר לחם כלל, אין צד לומר שהיא פת הבאה בכיסנין. על כן גם אם אוכל שיעור קביעות סעודה אין לברך עליה המוציא וברכת המזון.
כן כתב בהדיא שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן קסח סעיף י”ז, בזה”ל:
אבל מיני עיסה שנתבשלו בקדרה (כמו ורימזלי”ך בל”א שקורין בארצנו לאקשי”ן וכן קרעפלי”ך במקומות שאין אופים אותן כלל במחבת שיש בה משקה אלא מבשלים אותן תחלה ואחר כך מטגנין אותן) אין עליהם תאר לחם כלל ואין להחמיר בהם כלל שלא לאכלם בלא המוציא וברכת המזון אפילו בקביעות סעודה ואפילו הן חתיכות גדולות שיש בכל אחת כזית ויותר. כן הוא בדברי הברכי יוסף סק”ג ובדרה”ח סי’ רי”ט שבלאקשן אין תואר לחם כלל.
כן כתב גם הפסקי תשובות או”ח סימן קס”ח אות כ”א שמדין מאפה אילפס, דהיינו תבשיל קדירה, ניתן ללמוד לעניין תבשילי אטריות לסוגיהן, פסטות וכן פתיתים לסוגיהן, שזה ודאי שברכתן בורא מיני מזונות בכל ענין, אף שאין בעיסתם אלא קמח ומים (ומעט תבלינים וכדו’), מ”מ כיון שבלילתן רכה והם דקים, וגם אופן אכילתן ע”י בישול במים, או בטיגון, ולכן אפילו יאכל הרבה בשיעור שביעה וקביעות סעודה ברכתן בורא מיני מזונות ועל המחיה.
אמנם לעניין קוגל יש המחמירים לומר ששייך בהם קביעות סעודה, וזה מפני שלאחר בישולם חזרו ואפו אותם לפיכך יש צד לומר שחזר עליהם דין פת הבאה בכסנין, ויצטרכו ליזהר לא לאכול שיעור קביעות סעודה, אבל שאר הפוסקים לא חששו לכך מחמת כמה טעמים, וכן עמא דבר.
גם לעניין סופגניות שהם נעשות על ידי טיגון בשמן, פסק בשו”ת יחוה דעת חלק ה’ סימן נ”ג, שאפילו קבע עליהם סעודה אינו מברך המוציא וברכת המזון, כל שכן הוא לעניין תבשיל פסטה שהוא מעשה קדירה של ממש, שאף אם אוכל מהם שיעור גדול, אינו צריך לברך המוציא וברכת המזון.
