מקורות:
ממתי התענית?
במסכת תענית (דף יב) איתא:
“תנו רבנן: עד אימתי אוכל ושותה? (בלילה, כשמתענה למחר – בכל תעניות, שהוא אוכל משתחשך. רש”י) עד שיעלה עמוד השחר. דברי רבי…
אמר רבא: לא שנו, אלא בשלא ישן. אבל ישן, אינו אוכל”.
ובירושלמי שם (פ”א ה”ד):
“ואם התנה לאכול עוד, מותר לאכול עד שיעלה עמוד השחר, אפילו גמר וישן”.
והביא כל זה, בבית יוסף (אורח חיים סימן תקסד), ופסקו בשולחנו הטהור.
[והרמ”א שם מיקל לשתות. אך האחרונים כתבו (עי’ מ”ב סק”ו), דלכתחילה ראוי להחמיר. אך הרגיל לשתות אחר השינה, א”צ להתנות. ומרן הגרע”י זצוק”ל כתב (בחזו”ע ד’ תעניות עמ’ יא): דמי שמרגיש צימאון, יש לו ע”מ לסמוך לשתות]
אמנם, דעת הרב המגיד, והגהות מימוניות, (עי’ ב”י שם), שלא מועיל תנאי.
ובנוסף: דעת הזוהר (ויקהל דף רטו:), שאין לאכול כלל, לאחר שישן בלילה.
– ומ”מ, כבר כתב מרן הגר”ע יוסף זצוק”ל (חזו”ע ארבע תעניות עמ’ י), דהעיקר כהירושלמי. אך המחמיר כזוהר, קדוש יאמר לו.
אכל בצום:
אדם ששכח, ואכל בצום – עליו להמשיך בצומו. כמבואר בתרומת הדשן. הביאו בבית יוסף (או”ח סימן תקסח). וז”ל:
“כתוב בתרומת הדשן סימן קנ”ו… בתענית ציבור קבוע מגזירת חכמים, וחובה להתענות. אם שכח ואכל, צריך להשלים על כרחו. שהרי יום זה, אסור באכילה מדרבנן. ואין צריך לפרוע אחר תחתיו. דדוקא יום זה חובה, ולא אחר. ואי אפשר לתקן את אשר עיוות. אם לא שכוונתו, להתענות לכפרה על עוונו, ושגגתו. עכ”ל”.
ובספר ‘נהר שלום’, (מרבינו שבתי וינטורה זצוק”ל) סק”א, כתב:
“ונראה דבתענית ציבור, אף על פי שאכל, יכול לומר עננו. כדאמרינן סימן תקס”ה. דשייך לומר: ‘עננו ביום צום התענית הזה’, כיון שתקנו חכמים להתענות בו”.
וכוונתו, דמבואר שם (סי’ תקסה), דיחיד המתפלל בתענית ציבור, עליו לומר: ‘עננו’.
והטעם: דכיון שתיקנו חז”ל יום זה לתענית – הרי נכון לומר בו: ‘יום תעניתנו’.
והעתיקו להלכה, במשנה ברורה (סי’ תקסח ס”ק ג. וכ”פ הכה”ח סק”ח).
ואף שהסכים שם (סי’ תקסה) בבה”ל, כדעת המאמר מרדכי (ודלא כב”ח, והעטרת זקנים, והחי”א), דאם לא מתענה, אין לו לומר עננו.
במקרה זה, שחייב להמשיך ולהתענות, (כמבואר בתה”ד הנ”ל) – עליו לומר עננו עמהם. [שבט הלוי ח”ח סי’ קלא].
וא”כ, לסיכום: אף אדם ששכח ואכל בצום, עליו לומר: ‘עננו’ – שהרי הוא ממשיך בצומו.
דעת מרן הגר”ע יוסף זצוק”ל:
אך עי’ למרן הגר”ע יוסף זצוק”ל, בספרו חזון עובדיה (ד’ תעניות עמ’ כב) שכתב:
“ובאכילה פחות מככותבת, לא איבד תעניתו. ורשאי לומר עננו ביום צום התענית הזה”. עכ”ל.
ומשמע, שבאכילה ככותבת (וי”א בכזית), לא יוכל לומר ‘עננו’. כיון שאיבד תעניתו (אף שחייב להמשיך לצום), כמבואר בשו”ע (או”ח סי’ תקסח).
וצריך עיון בדבריו, דלכאורה צדקו דברי הנהר שלום, וכפשטות דברי השו”ע בסי’ תקס”ה. דעליו לומר עם הציבור. ובפרט, שהרי עליו להמשיך בצומו, כמבואר בתה”ד המובא בב”י הנ”ל.
גם במקורות שם, לא נימק טעמו.
ואפשר לדחוק ולומר בכוונתו: דאם אכל ככותבת, לא איבד תעניתו. אך מה שכתב שרשאי לומר עננו, הוא על כל הסעיף שם. עי”ש.
אך הוא דוחק, ואין נראה כן בפשטות.
וראיתי, שבנו הראש”ל, הרה”ג יצחק יוסף שליט”א, כתב בספרו: (ילקוט יוסף מועדים עמ’ תקלה-תקלו)
“אם אכל כזית, אע”פ שהשלים תעניתו, אינו אומר ‘עננו’ בתפילת המנחה”.
ובהערה 47, ציין לזרע אמת ח”ג סי’ סב.
ועיינתי בדבריו, שם ביאר הטעם: כיון שהפסיד תעניתו.
אך לכאורה, אין בזה תשובה לדברי הנהר שלום, שהוא יום תענית ציבור, בין אכל ובין לא – ושפיר י”ל: ‘יום תעניתנו’.
[ואמנם, אם לא ממשיך בצומו – אפשר שאין לומר: ‘עננו’, כמו שכתב המאמ”ר, שהרי מעיד שקר בעצמו]
ובפרט שיחיד בתפילתו, אינו אומרה בברכה מיוחדת – שנחשוש לברכה לבטלה, ונאמר סב”ל.
ואף ש”ץ, כיון שמתפלל לציבור – י”ל שאינה ברכה לבטלה. שהציבור חייב בה.
(עי’ או”ח סי’ תקסו ס”ה בדברי הטור שם, ובמחצית השקל על דברי המג”א סק”ז. דגם לדעת הב”י, הוא רק לכתחילה – משמע, שאינה ברכה לבטלה)
ובספר ילק”י ד’ תעניות מהדורה חדשה עמ’ קכז, שנכתב לאחר שיצא חזו”ע – תיקן ההלכה, והעתיק את דברי החזו”ע כלשונו.
ומה שנראה לי בכוונת מרן הגרע”י זצוק”ל, שלא היה פשיטא ליה, אם לומר: ‘עננו’ כשאכל ככותבת – ולכך, לא התייחס לכך מפורש.
ורק כתב: שכשאכל פחות מככותבת, יאמר: ‘עננו’.
אכל לאחר השינה, קודם עלות השחר: (ללא תנאי מוקדם)
ובמקרה זה, שאכלת לפני עלות השחר, בוודאי תוכל לומר עננו.
וכמו שכתב בשו”ת שבט הקהתי (ח”א סי’ קפ), שיכול להגיד: “עננו, וביום צום התענית” – שהרי ביום ממש, לא אכל.
(וצירף שם, גם את דעות הסוברים, שאפילו האוכל אחר עה”ש קודם הנץ, לא איבד תעניתו. וציין לשו”ת רב פעלים ח”ג סי’ לד)
