מקורות ונימוקים:
בגמרא בנידה דף ס”ז: איתא, אמר רב: נדה בזמנה – אינה טובלת אלא בלילה, ושלא בזמנה – טובלת בין ביום בין בלילה. רבי יוחנן אמר: בין בזמנה בין שלא בזמנה – אינה טובלת אלא בלילה, משום סרך בתה. ואף רב הדר ביה, דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב: נדה, בין בזמנה בין שלא בזמנה – אינה טובלת אלא בלילה, משום סרך בתה.
מבואר בגמרא שאין לאישה נידה לטבול ביום בין אם היא טובלת בזמנה ביום השביעי בין אם היא טובלת ביום השמיני. למרות שמעיקר הדין רשאית לטבול ביום השמיני שהרי כבר עברו עליה שבעה נקיים שלמים, מ”מ משום סרך בתה תקנו חז”ל שלא תטבול ביום השמיני.
סרך בתה היינו החשש שמא בתה שתראה שאמה חוזרת מן הטבילה ביום, תלמד גם כן לעצמה לעשות כן, ולא תבדיל שאמה טבלה ביום השמיני ולפיכך טבלה ביום.
כן פסק השולחן ערוך להלכה יו”ד סימן קצ”ה סעיף ז’ בזה”ל:
אסורה לטבול ביום ז’, ואפילו אם ממתנת מלטבול עד יום ח’ או ט’ אינה יכולה לטבול ביום, משום סרך בתה. [פירוש דבוק הבת וקורבתה לעשות כמעשה האם שתטבול ביום כמוה ולא תבחין שאמה לאחר שבעה טבלה ולא בשביעי עצמו].
אמנם בשעת הדחק התירו לטבול ביום השמיני קודם השקיעה וזאת בתנאי שתשוב לביתה לאחר צאת הכוכבים, כפי שכתב הרמ”א לעניין הכלות שיש להתיר להם לטבול ביום בזה”ל:
והכלות הטובלות קודם החופה יכולות לטבול ביום דהא לא באין אצל החתן עד הלילה, אבל אחר החופה דינן כשאר נשים.
וכתב הש”ך שם ועוד אחרונים, לבאר את דברי הרמ”א שכוונתו לכלה הטובלת בשמיני ולא בשביעי.
עוד יעויין בטהרת הבית למרן הגר”ע יוסף זצ”ל סימן י”ד הלכה ה’ במשמרת הטהרה, שכתב להוכיח שלא רק במקום אונס גמור התירו לטבול ביום השמיני מבעוד יום וקודם צאת הכוכבים, אלא אף בכל מקום צורך קצת, או שיש סיבה כל שהיא, והיינו באופן שתשהה בבית הטבילה ותשוב לביתה עם צאת הכוכבים.
ועיין עוד בפתחי תשובה סימן קצ”ז ס”ק ג’ בשם חמודי דניאל בכתב יד שכתב דאפשר דשרי לאשה שבעלה יוצא לדרך לטבול ביום השמיני בלא להמתין ללילה.
